זהו זה... אהבות

התחלתי לקרוא ספר חדש, לא אירוע דרמטי במיוחד, הסגנון המורכב, בתחילה כמעט והרתיע אותי עד שפתאום שמתי לב שאני מתעמק בכל מילה כתובה, המום מיכולת הביטוי, שלא להתרשם מיכולת הכתיבה.

"המלט השמן" מאת עודד בארי

חזרתי וקראתי את שלושים העמודים הראשונים והפעם בקריאה מוקפדת, איטית, כמעט חושנית, מתענג על כל מילה בכל משפט, נהנה מכול רגע, איזה עונג צרוף ואז, הנחתי את הספר.  אני קורא מהר מדי, ואני רוצה למשוך את החוויה עוד ועוד...

"...הפכת את להיות בשבילי, השקט שבעין הטייפון."

הוא כותב על התיאטרון, הגיבורה מדברת על הריקוד, מתוכחת עם המנהלת האומנותית של להקת הריקוד שרוצה בה ואומרת:

"...שהיא לא רוצה לרקוד "באופן מקצועי" פינה קלטה מיד עם מי יש לה עסק וענתה לה "גם אני לא רוקדת באופן מקצועי... אני רק רוקדת, הכסף עובר לידי, אין לי שום מושג איך הלהקה הזו מתקיימת."  הילדה בת התשע עשרי אמרה לאישה שהעריצה מכול, "זה כאילו להזמין את כול העולם ואחותו לראות איך את מזדיינת."

פינה ענתה לה – "העולם יודע שאני מזדיינת אבל מה שקורה באמת הוא שהעולם הולך לראות זיון ומוצא את עצמו במיסה."

וזה מקרין על כול כך הרבה דברים, על האומנות, הביטוי העצמי, על האוהבים.  להיכן להזמין אנשים, והאם חווית המיסה האפשרית מצדיקה את כול עולם הצופים בזיונים. 

החופש לכתוב כרצוני, בפרטיות הבלוג אף הוא מופר משמכירנו נכנסים, מזהים.  וכול כך למה לכתוב לחלוק ייסורים? או סתם סוג של תקשורת להמונים מסוממים, מנציחים את הלבד, במקביל לחיים.  ואפילו לעצמי איני בטוח בסיבה אבל אני חוגג את החופש והיכולת לנסח משפטים, מחשבות ולראות אותן גדלות כמו ילדים, לובשות צורות חדשות לעיתים מפתיעות ולרוב כול כך מוזרות.

פעם זה היה למגירה, ואין לשער את כוחות הרוח שנזקקו להם כותבי הבוסר במסעם מהמגירה למו"לים ואנחנו חניכי האינטרנט הצעיר, כותבים ולפעמים מקבלים קהל מעריצים מידי, ולעיתים מתחילים קשר עם קוראים / אנשים.  כזו כתיבה יצרית, סיפוק מיידי, ותגובה עוד בטרם לחצתי על שלח פשוט מדהים.

וסיפורי החיים.  בסרטים התרגלנו לעלילות סבוכות, ייסורי אהבה, בגידות נקמות התעללויות.  וכאן, (לאחר הניפוי של אלפי המתבגרות בנות ה-14 שיודעות את העולם בכזה ביטחון חסר שחר), אנחנו פוגשים עלילות ואנשים שלעיתים הם הרבה יותר מורכבים, בחלקם מתוחכמים מרביתם כמונו פשוטים, והסיפורים, כמה סיפורים מדהימים עד כדי כך שקשה לי לפעמים להתנתק מהמחשב ולחזור למחוזות רגילים מקובלים.

ואני חושש שזה בא על חשבון הקשר עם זוגתי, עם אנשים אחרים במישורי החיים המציאותיים כול האנרגיה הנפשית שאני מקדיש לבלוג שלי ולשאר הכותבים, וזה כול כך מושך עוד ועוד לחפש את הבלוג המופתי של הגורו שלי... ומצד שני המדיום החדש (לי) מעניק לי כוחות נוספים, משרה השראה ואני, מלא כרימון בסיפורים שחצבתי כאן, חולק אותם עם אנשים נוספים מחוץ לעולם הווירטואלי.

ובין כול זה יפתי, איך את משתלבת?