זהו זה... אהבות

הלכתי אתמול לסרט בקניון, לא הקניון הרגיל של יום שישי בו כבר יודעות למצוא אותי אלו שבאמת אוהבות לחפש.  לא, זה היה קניון רגיל בעיר רגילה כאן בישראל.  הסרט היה חביב החברה נעימה עד מאוד שכן היו אנשים מהחביבים עלי בעולם אלא שלרגעים רבים היה קשה לי לקחת חלק בשיחה שקלחה שכן הייתי מרותק כולי לשפע ועושר המחשופים שהקיפו אותי סביב מגרים אותי למבט ועוד מבט.

למשל זו הנמוכה שבאה לקראתי עם צמיג חמוד המבדיל בין קודש לחול בין המותניים ההדוקות בג'ינס הכחול ובין החזה המרחף על בטן חלקה בצבע קפה בחלב, הרבה חלב.  החזה שלה היה גדול וחולצת הטריקו הייתה מתוחה עד שחששתי שתקרע עם תנועה אחת בלתי צפויה, הצווארון בקושי נאבק להכיל את צמד עופריה (שלמעשה היו מעט גדולים מעופרים אמיתיים).  החזייה שנשקפה הייתה מאלו שמכסות רק מעט מעל הפטמה ואני כמעט ולא יצא לי לראות את עיניה השחורות המחייכות למראה עיניי שלי המשוטטות.

ועוד לא חזר ליבי להלום בצורה רגועה והמוכרת שעוזרת לבני עם חולצה מכופתרת לבנה, אך זו הייתה מכופתרת רק בשמה ולמעשה הייתה כל כך לא מכופתרת, ממש פתוחה ואצלה החזייה הייתה מעט גדולה ולכן מראה השד הקטן המקנן בחזייה כל כולו והקימור הזה בבסיסו שאותי משגע, הקימור הזה שאותו אני כל כך אוהב לחפון בכפות ידיי.  ממש ראיתי את השד שלה בפרופיל מלא, זז ונע כשהיא טורחת על נעלו של בני שאף הוא לא היה זר למראה המבורך.

כל כך הרבה מחשופים ושדיים חשופים מהם יותר ומהם עוד יותר, פשוט חגיגה לאוהב נשים שאני, חגיגה ומשתה, חשבתי לי איך הייתי רוצה את כולן איתי במיטה, איך הייתי רוצה עוד ועוד מהן לא רק לראות אלא גם להרגיש אותן איתי, לחפון עוד זוג שדיים מקסים ועוד אחד ולעבור לאחר ועוד אחד שונה.. בסופו של דבר יצאתי מעט עצוב כי ידעתי שאף פעם לא אספיק את כולן אפילו לו חייתי עוד אלפיים שנה.  אבל בעצם, במחשבה שנייה, לפעמים באישה אחת אפשר למצוא את כולן לשבריר שנייה.

במאמר מוסגר: תמיד אהבתי רגליים וישבן ויותר מכל אהבתי יציבה והליכה גאה.