זהו זה... אהבות

זה היה יום של בתי קברות, בזה שלחוף הכרמל היה טמון הסב שהיה הרפתקן, חובב נשים, קריצה וחיוך בעיניו תמיד, זה האהוב שהיה דמות חיקויי עבורו.  הפגישה עם המשפחה עברה כיאות, הדתיים מלמלו פרקי תהילים והוא חלק סיפורים משעשעים על המשפחה והילדים עם בת דוד אהובה, בטוח היה שסבו, למרות דתיותו, היה מעדיף את סיפוריו שלו על אותם פרקי תהילים שדופים.

בבית הקברות של קריית עמל היו טמונים סבו וסבתו מצד אימו אלו שנפטרו לפני שנים רבות.  קברם כמזבח במרכזו העלו רקפות קורבן ססגוני כל שנה.  שם היא חיכתה לו, ביום הארוך בשנה, יושבת על הקבר בשמלתה הקלה, רגליה טופפות על האבן הקרה וחיוכה מאיר את הצל שהטילו שני עצים אדירים, שומרי הקברים או קוצבי מעשה האהבה שעשו כך שם, בין המתים.  רגליה כרוכות סביב עירומו הבוטה, שדיה מקרינים את חומם אל חזה מתנשף, הוא בועל אותה והיא צוחקת בקול שמכתים את המצבות בוורוד.

אולי דווקא זו הייתה האזכרה האמיתית.