זהו זה... אהבות

"אני רוצה לנסוע לטיול" לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אלתרתי כרגיל..

טיילתי עם אהובתי מהעבר, נסענו לגבעת הרקפות, טיול ופיקניק בחיק הטבע.  נפגשנו אחרי שהורדתי את הילדים, הלכתי לבנק ושאר סידורים.  בשנייה האחרונה חשבתי על אוכל וקניתי כמה סנדוויצ'ים מרולדין, שתייה וכמובן קינוחים.  היא הלכה ואני עצרתי לידה וחייכתי, חיוך ענק והיא יושבת לידי.

אנחנו מכירים כבר למעלה משש שנים, היינו מאהבים וחדלנו מספר פעמים, רבנו השלמנו, חגגנו ובכינו כל כך הרבה פעמים,  כמעט כמו זוג נשואים.  אנחנו עדיין מעודכנים ומרגישים פינה חמה בלב שכבר תישאר לתמיד.  אבל לטיול.  נסענו לאחת מגבעות הרקפות, כשהעיקר היא הפגישה, לא נפגשנו הרבה חודשים למעט פגישה באחד הטקסים של הילדים (הילדים לומדים ביחד).

הגענו וראיתי שזהו, אמנם יום חמישי בבוקר, אבל כבר היו מכוניות באזור וישראלים עם פרצוף משולל אורגזמות מהלכים להם עם בנות זוג חנוטות במכנסי בטן, עתירות קפלי שומן.. ברר.. אבל הפרחים היו נפלאים, הריח נהדר ובכלל יום תרום אביב, נס קטן שעדיין אפשרי במדינת המרורים.

כבר בעליה ידה החליקה לכף ידי, כל כך טבעי, הראש סחרחר ממאמץ העלייה, כמעט 300 מטר, או אולי מהקרבה אליה, ואין רקפות, אין ואין ופתאום, מרבדים מדהימים של רקפות גולשות במורד ההר, מתריסות באלפי גוונים של וורוד, ולבן כנגד השמש המבצבצת מבעד לעצים.  שפע של הטבע וכל כך ירוק מסביב, מתנה אמיתית לנציגי המין שבכזו עקשנות מנסה להחריב בגדול את מה שהוא מעריץ בקטן.

בראש הגבעה התחבקנו לראשונה מזה זמן מה.  הרגשתי בבית, כמו לא עזבתי מעולם, מגע הגוף המוכר, החיבוק הארוך עצל, הבל נשימה חמה על צווארי, כמה נעים.  חיבוק חברי, ונכון הרגשתי משהו זז שם למטה, כתזכורת מהעבר, אבל שם זה נגמר ולא המשיך.  מין חיבוק כביר, ישות עצמאית ואפילו הנשיקה לא שינתה זאת, חיבוק ונשיקה של אהובים ישנים, רגועים, במעלה הגבעה באמצע שומקום...

אחרי ששילמנו את חובנו לאהבת ישראל המוסדרת, עברנו את השביל לאורכו, ראינו כל פרח, שאפנו כל ניחוח, נסענו למקום אחר, פחות מוסדר, יותר אינטימי, מקום בו היינו לפני הרבה שנים.  לא רחוק משם, בעבר הרחוק, נפגשנו, התנשקנו ביום קיץ לוהט שהעביר אלינו את הלהט והוביל אותנו להתעלסות הראשונה שלנו, על הרצפה בדירה בחיפה, אך זה סיפור אחר.

החניתי, לקחנו את האוכל, ודווקא היא זו שאמרה "קח את השמיכה" לקחתי. 

הלכנו בשביל, מתפעלים מהטבע והיום המקסים ופרשנו את השמיכה במקום בו היו מקצת העשבים רמוסים, נראה שלא היינו הראשונים.  נוף מדהים, לא מורכב, לא מעוות בידי אנשים, פשוט הטבע הפורח במלוא תפארתו, חוגג את האביב רוחץ בקרני שמש לא מצליחה להחליט אם היא חורפית או אביבית.

קצת דיברנו הרבה התחבקנו, נשיקות ארוכות והכל במין חברות שקטה, ליטפנו, או יותר נכון מיששנו איש את רעותו, יותר מחדשים זיכרונות מגע ישנים מאשר מחרמנים.  התנשקנו את אותן נשיקות מוכרות, הרגשתי בקצה לשוני את הסדק הקטנטן באחת משיניה, כמו פעם.  מדהים איך אנחנו מחוברים למרות שאנחנו כל כך נפרדים.

לא שכבנו

בנסיעה חזרה דיברנו, הרבה על החיים וקצת עלינו, עדכונים תוכניות.  צליל הקולות המשותפים, מנחם ומרגיע, כל כך הרבה זיכרונות ואהבה יוצרים ממשות עצמאית חזקה, כל כך מחזקת אף ללא מילים.  אמרנו שבטוח היו לנו חיים משותפים נפלאים אילו...