היא הייתה בת שש עשרי או שבע עשרי, גבוהה, אפרו, מעט גמלונית ודקיקה, בקושי דחפו ניצני שדיים את החולצה הגברית שהיא לבשה. אני הייתי בן שמונה עשרי, רק גמרתי טירונות, הוצבתי בדרום והייתי על טרמפ הביתה לתל-אביב. ישבנו בירכתיים המאובקות של טנדר, וחלקנו את שעות הנסיעה המקרטעת בכבישים הנפלאים של פעם.
אני לא זוכר איזה מחווה של רכות או התחשבות או סתם נימוס קנה את לבבה, ואני גם לא זוכר שנתתי לה את מספר הטלפון שלי אבל מאוחר יותר בערב, קראה לי אמי לטלפון, ובהבעת תמיהה סנובית בישרה לי ש"מישהי מחפשת אותך..." זו הייתה היא.
נפגשנו בשעת לילה מוקדמת, טיילנו ודיברנו והיא כמו גדולה הזמינה אותי לעלות אליה והובילה אותי למלון פשוט, מרוט מכל הדר שאי פעם היה לו, בסביבות כיכר המושבות. עלינו לחדר. מואר בפנסי מכונית אקראית החולפת למטה ברחוב, האור משוטט בתקרה, משחק בין כתמי לחות או עובש משנים קודמות.
הקירות עירומים מכל קישוט, מיטה לא גדולה במרכז, הקיר לידה מוכתם מכתפיים תשושות של אנשים עייפים מללכת לישון. שולחן רעוע בפינה, ליד החלון, תריס אלכסוני רצועה קרועה וכיסא סוכנות בודד. מעט בגדיה מסביב, חדר גדול עם כיור בפינה ואנחנו עומדים אחד מול השנייה, מסתכלים.
אני מביט בה כולי חדור הרגשת רחיפה מוזרה, מנשק אותה ואנחנו מתחבקים. צללים מרחפים חרישית לאורך הקירות, מוזרה לי דקיקותה, כמעט שברירית, זרה לי הנערה כאילו היא ואני מגנטים שלרגע מושכים ולרגע דוחים. אנחנו מפשיטים, מתפשטים וחוזרים ומתחבקים, חיבוק ארוך ללא דחיפות. במיטה, שוכבים.
לא עמד לי. לא ידענו מספיק על דרכים, אמצעים, זה היה כל כך טרום הכל. שכבנו עירומים חבוקים, לוחשים מילים ושברי מילים, סתם משוחחים, ומשום מה הרגשתי שזה היה עדיף... עם עלות השחר הלכתי, ולא ראיתי אותה שנית.
אני עוד חושב עליה לפעמים, למרות שעברו כבר כמה וכמה עשורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
