קראתי את פרשת אהבתה של דארלינג לדובדבן והתעצבתי. לא רק על היחסים שנקטעו, לא רק על הצורה בה נסתיימו העניינים, לא רק על הסבל שהיא חוותה, אלא מפני שבמידה מסוימת זה היה סבל מיותר.
כך אני הייתי עושה במקרה דומה. נתקל בבעיה, מחליט חותך וממשיך הלאה.
וכך דארלינג יקירתי, היו עושים מרבית הגברים בעולמנו. ולכן הסבל שלך על האופן והצורה היה מיותר. מספיק סבלת על זה שמערכת יחסים נפלאה, חברית וסקסית הסתיימה. הסבל הנוסף הוא פרי יצירתך את, ולכן כל כך מיותר.
את לא ילדה, את אישה בוגרת, אמנם רומנטית ללא תקנה (סוד הקסם שלך במידה רבה) אך אישה אישה... את יודעת שגברים רואים דברים בשונה מנשים, את יודעת שלמרות שאנחנו נפגשים ליחסים קסומים, אצלנו הם מתחילים מהחלציים בעוד שאצל הנשים היחסים מתחילים מהראש. וגם אם המסע מסתיים בלב, האוריינטציה היא טיפוסית ואופיינית.
לכן אל לך להאשים אותו בביזיון הניתוק, הוא פשוט לא יודע דרך אחרת, הוא יודע שזו הדרך הטובה ביותר לו, והוא מניח וחושב שזו גם הדרך הטובה ביותר לך. לחתוך וללכת. היינו הוא עושה לו ולך את הטוב ביותר לדעתו, מה שהיה מאחל ורוצה לעצמו.
ותחשבי, מבחינתו הקשר הסתיים ונחתך, מילים יכולות ליפות את העובדה שזה מת? זרי פרחים, אימיילים לוהטים היו נופחים רוח חיים במה שנגמר? אז מה זה משנה איך זה נגמר?
למה לחפור ולנסות להכניס משמעויות מדכאות לצורת הסיום, למה לא להנות מהזיכרון של מה שהיה, לתכנן את מה שיהיה, מבלי להוריד בערכו של קשר בן שנתיים בגלל שבן הזוג החליט על סדר עדיפויות שונה, (אולי פחד מאובדן משפחתו / ילדתו) ופעל בהתאם למיטב הבנתו. יתכן גם שהוא פוחד מאובדן שליטה, כניעה מחודשת לאהבה, פוחד שהקשר יחזור ויפרק את חייו...
אני יודע, היה עדיף להיפגש לשיחת פרידה, לשמוע את השיר שלכם, להיזכר בכמה נקודות נהדרות בזמן שחלקתם יחדיו. היה נפלא לקבל עוד חיזוק לתחושות ולרגשות שחוויתם, נשיקת פרידה אחרונה. טלפונים בימי ההולדת, שוב ושוב מחזקים אצלך את הרגשת הערך והעוצמה של מה שהיה. נכון שזה היה עושה לך טוב? אבל...
אני לא מנסה להצדיק או לתרץ, רק להסביר לך את הדברים מנקודת מבטו של גבר אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
