זהו זה... אהבות

ישבתי בכיסא ובהיתי החוצה מרוקן כולי, מיובש מכל רגש, ריק מתקווה.  הוילון נע מעט חושף את נוף הבקתות, מעט מכוניות חונות, זוג ממהר לבקתה ויוצא בצעד איטי, אחרים ממהרים פנימה ויוצאים נחפזים, מביטים סביב במבטים חוששים, אשמים.  לא יכול הייתי להביט בה, הרגשתי כאילו הצוואר שלי משותק, השרירים לא נענים לי וראשי ריק מכל מחשבה, עיניי נעוצות בחלון שמולי, סיפורי חיים עוברים ושבים, חשובים רק לאלו שחווים אותם ולמעשה הם כל כך ריקים ועריריים.

ידעתי שהיא מצפה למבט, כל כך חפצה באות זעיר של חיבה, חיוך שימיס את הרגשות הבוערים בה בקרבה, מכלים את השפיות שלה.  המיטה שם בפינה השנייה, שם עוד נותר נוגה של תשוקה ואהבה, זה שאפף אותה כולה בבואה, זה שכבר נחלש, מעט דהה.  ידעתי שהיא מחכה לי כולה ולא יכול הייתי לזוז, לא יכול הייתי להרגיש, קפוא ויבש ישבתי מביט בחלון ולא רואה דבר,  שאריות הקרינה של אהבתה הדבר היחידי ששומר על חיי.

יותר משראיתי, הרגשתי אותה יורדת מהמיטה, כף רגל שזופה מגששת דרכה לרצפת העץ החמה, ברך עוקבת וכף יד מונחת בעדינות, שלא לנפץ דקה הזויה.  אצבעות שלוחות כאילו היא רוצה לשחות אליי.  יד נעה קדימה אט אט וברך נגדית איתה.  עיניה בוהקות, נשואות לעברי, לחיה אדומות, אגל זיעה רושם את מתאר צווארה הקמור, אמזונה על ברכיים, שערותיה מיתרים של קשת, מבטה כחץ מפלח את ליבי.  עוד יד נשלחת, ברך נגדית והיא מחליקה לעברי בתנועה כה זורמת, ללא פינות, כולה עיגולים וקימורים, אגן עוקב ומותניים נעים בתנועה שמהפנטת אותי.  תנועות של חיה או תנועות של צייד, רצפת העץ ממסגרת אותה מתקדמת, ממיסה אותי בבואה.  לא הרגשתי מתי הורדתי אליה פניי, מביט בה כולי, עיניי רואות את דמותה היפה מתקרבת ועורי חש את הילת התשוקה הקורנת אלי משפתיה, משדי מטוטלת איטית שנעים מצד לצד.  

היא מתקרבת ומתיישבת בין רגליי מביטה מטה, יושבת בעין הסערה רק קווצות שערה בוערות והלמות הלבבות מחרישה את אוזניי.  "כן" אמרתי לה ובטרם גובשה מחשבה למילה כבר היו שפתיה סביבי, מבעירות בי את האש שנשאה ימים כה רבים.  נשימתי נעתקה והרגשתי שאני נכווה, נשרף, מאוכל, נגמר כל מה שהיה ועתה לא קיים דבר לבד משפתיה שמצירות ציורים של אהבה, רישומי רגשותיה על הבד הריק שאני, יוצרות אותי מחדש. 

ראיתי אותה משנה תנוחה, מרכינה ראשה מזקיפה צווארה, שערותיה מלטפות את בטני, לאט היא מתאימה את עצמה לשינויים שהיא עצמה מחוללת, בי עושה.  ראשה נע בתנועות קוסמות ומתניה מתגלגלות כאילו חדרתי אותה עד בטנה, כאילו שיפדתי אותה.  "כן" לחשתי והיא קמה לאיטה, לא ממש הזדקפה, רק פנתה לחלון עיניה בוהות, ישבן זקור פוער מולי ערוותה רטובה אדומה חושנית כל כך יפה, ידה עוד אוחזת בי  והיא מתיישבת עליי בתנועה אחת חלקה.  ירכיה צמודות מבטה בחלון באותן דמויות שעוברות ושבות ואינן שוות מילה.

ישבתי בכיסא ובהיתי החוצה מרוקן כולי, מיובש מכל רגש, ריק מתקווה.. היא כבר עזבה.