באוניברסיטה, עמדתי בתור וראיתי אותה הולכת ובאה לקראתי, מחשוף בחולצה תכולה, שדיים מרקדים ואני שבוי טוטאלית. כאילו היא מְּהָמֵאלִן, ואני מיד נכון ללכת אחריה בעיניים עצומות לכל מקום שתוליך אותי.
קומה בינונית, נעליים שחורות מחוטבות עקבים מעט גבוהים, מכנסיים שחורת מעט מתרחבות. מותניים דקות וחולצת תכלת, תינוקית מלאכית, הצמודה לגופה וחושפת את פלחי שדיה כמעט עד הפטמות, את כתפיה מכסה סודר קל בצבע יותר כהה, עם שרוולים ארוכים ודקים כידיה. פני בובה ושערות שחורות מתולתלות מלטפות את כתפיה, עוטרות צוואר דק וחינני, עם שקע קטן שאני מת להטביע בו את לשוני.
היא מתקרבת ואני לא יכול להתיק את עיני מתנועתה, הכל זורם, גופה גולש, זז רוטט, קסם של תנועה שובה אותי לחלוטין. עיניים גדולות מביטות בי והיא שואלת אותי משהו טריוויאלי, מבטא צרפתי ואני רק רוצה לחפון אותה אלי, לקרוע את בגדיה ולזיין אותה שם שם. ואני לא יודע מהיכן לקחתי את הכוח לענות לה, לנהל שיחה קלה ואני טובע בעיניים שלא ידעתי להגדיר את צבען כל כך מהר שקעתי בהן עד מעבר לאוזניי.
ללא בושה, אך בנימוס מביט/בוהה בשדיה, מושלמים חלקים קצת מאורכים, מונחים בחזייה שתומכת בחלקם התחתון, מעוטרת בפיסת מלמלה – מושא קנאתי, והם כאילו יש בהם רוח חיים, תנועה עצמאית לכל נשימה, מגיבים לכל מילה, שובים את ליבי בצורתם, מהפנטים אותי בתנועתם. היא מרוצה ממבטי, חיוך חושף את פניני שיניה ומשלים את התמונה.
-
היא הייתה אחריי בתור, חיכיתי לה והזמנתי אותה לקפה, היא הודתה לי, חייכה וסירבה. עדיין אני נפעם ממה שעוררה בי. לא התאבדתי, שמחתי שראיתי, העזתי ופניתי, ושכרי – חיוכה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
