סיימתי לקרוא את ספרו החדש של מאיר שליו "יונה ונער". בעצם 'סיימתי' הינו מונח רגוע מכדי לתאר את הבולמוס בו קראתי את הדפים ויחד עם זאת מעביר כל דף בצער שהרי אני מתקרב לסופה של היצירה הנפלאה הזו. הרגשתי כמו גרגרן היושב לסעוד את ליבו והוא בולס וטורף ואוכל בתשוקה להגיע להרגשת הסובא, לבטן מלאה, לסוף העלילה.
סיימתי לקרוא את הספר, עתה אני יודע איך התגלגלו היוצרות ומה אירע לאוהבים בשתי פרשיות האהבה שלדידי הן עמוד השדרה של הספר. או אז התפניתי לקרוא את הספר שוב והפעם ממש לאט. קורא משפטי קסם, מנגן נעימות של מילים ומחשבות, מוקסם מהשפה העשירה ואפילו לומד מילים חדשות.
עכשיו אני כמו אותו גרגרן בשעה שסיים את המנה העיקרית, מחה את שפתיו ושם לב שהמסעדה יפה. הוא מחייך למלצרית יפת התואר והדד, בוחן את מיני התרגימה שהיא מושיטה לו במגש גדול ליד הקפה הקטן. עכשיו אני מגלגל על לשוני משפטים נפלאים, אחוז התפעמות מכישרון הכתיבה (וגם מעט קנאה).
"..מעל מי שגופם יהיה להם לשלל אבל נשמתם תכבה. מעל מי שמתו, וברבות הימים, במות זוכריהם, ימותו בשנית." מקונן המספר.
"..תרצה צחקה בקול רם. אחיו החנוטים של צחוקה ניעורו בזכרוני, התמתחו וענו לו בשמחה." משמחת את המספר אהובתו משכבר הימים.
"..ידה, פשוקת אצבעות, נעה ממותני אל שיפולי גבי, היא אותתה לי בלחיצה קטנה. בוא. כל אשה בגופי נצמדה בה אל אחיה. כל תא בבשרי מצא בה אחיות." אהובתו שהייתה וישנה ותהייה.
"..האישה שחזתה לי אמי התקמרה, התפשקה, התקערה, השיבה אותי אל תוך בשרה."
אני יודע שהפעם השניה, אף היא לא תהיה אחרונה, עוד שבועות מספר אקרא בשלישית את הספר אתבשם בו עוד ועוד. בדיוק כך עשיתי עם פונטנלה לפני שנים לא רבות.
לא סיפרתי לכם את התוכן, לא רמזתי על העלילה. אין צורך בכך, רק ארמוז לכם שהספר ניתן ונכתב באהבה גדולה. אהבה גדולה של אישה, אהבת גבר לאישה, אהבה של נערה לבחיר ליבה, אהבת אם ואב ובן. אוף, כל כך הרבה אהבות שלידן הקשיים מחווירים ואינם אומרים די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
