להגיע עם יאכטה להולנד זה לא כל כך פשוט, הכניסה דרך הסכרים והשערים לא פשוטה, צריך יכולת שליטה טובה על הסירה (קשה כמעט כמו עם אישה אהובה), חוש ניווט והרבה סבלנות. עוד יותר קשה למצוא מקום עגינה באמסטרדם ומי רוצה להיות רחוק מהמטרופולין. הגעתי בשלהי הקיץ, והסתיו היה שם כל כך נפלא שמבלי להחליט התמהמהתי עוד כמה ימים ועוד כמה ימים ובוקר אחד מצאתי את מי התעלה מכוסים שלג שאינו נמס. פרץ קור אדיר של חורף טירון הקפיא את התעלות, דבר נדיר וחוויה אדירה.
עוד בילדותי שמעתי על מרוצי הקרח והשתוקקתי לראות אותם במו עיניי, המרוצים הללו התקיימו רק כשהתעלות קפאו, אירוע די נדיר בימים אלו של התחממות גלובלית. בלי הודעות ברדיו ובטלוויזיה, בלי מסעות פרסום מתישים ידעו כולם מה קורה והתקבצו לאורך המסלול. גם אני בתוך ההמון, הולך וקופא. קור מצמית, חודר את כל השכבות היישר למרכז העצמות, קור כהה וחד כמו סכין מנתח. הלגה הסתובבה עם בגד גוף שהדגיש את שדיה וערוותה, גופה הלבוש מפוסל עם הבד ונראה היה עוד יותר טוב ממה שבאמת היה. פטמות זקורות בגאון ולא מפני שהיה לה קר כי לא, לא היה לה קר, היא פשוט הייתה מרוגשת, אני לא יודע מי או מה.
המחליקים הראשונים יצאו לדרך, מהוססים על סוליות נעלי העור שלהם, לא השאירו שום סימן על הקרח, כאילו לא עברו. תחילת המסלול הייתה בירידה קלה בה צברו המחליקים תאוצה, עליה קטנה של גשר ועוד ירידה ארוכה עד לעליה הקצרה לאמצע המסלול, שם המחליקים מסתובבים וחוזרים חזרה במהירות הרבה יותר גבוהה, בעזרת מכוניות התאוצה. הלגה נעלמה ואני עמדתי שם, בתחילת המסלול, במקום בו המחליקים השונים טרם צברו את התאוצה, בשלב שהשמירה על שווי המשקל הייתה חשובה ביותר. לפתע נהדפתי אל המסלול, כמעט ונפלתי, נעתי בזהירות, ייצבתי את עצמי והצלחתי להישאר עומד.
שמיים קודרים, ללא רוח, האוויר שנע מול לחיי היה ממש צורב, שורף, כל כך קר בריאות, נשימתי נעתקה, כולי מכווץ, סגור ונע קדימה לאט. מהירות התנועה שלי גדלה לאיטה, כופפתי ברכיים על מנת לספוג את המהמורות, וניסיתי לשנות את כיוון התנועה וכמעט מעדתי, היה שיפוע קל שמנע ממני להחליק לצד המסלול ולצאת. המהירות גברה ופתאום הרגשתי שצמחו לי כנפיים, התקרבתי לקבוצת מחליקים קטנה, כולם כפופים מעט קדימה מרוכזים בתנועה ואני מדביק אותם ורואה את הפנייה הראשונה, פניה קלה שמאלה ואני מרגיש נסחף לימין, מתקן ומרים רגל שמאל ורק נוגע בקצה הסוליה והתנועה שלי מתעקלת קלות לשמאל ואני חולף על פני הקבוצה והמהירות שלי גדלה עוד יותר. אני רוכן קדימה ברכיים כפופות קלות. מביט לפנייה הבאה. הברכיים שלי עובדות קשה עכשיו, כל מהמורה ולו הקטנה ביותר מזעזעת אותי, מותחת את שרירי הירכיים.
הפנייה הבאה יותר קשה אבל המסלול ריק ממחליקים, הרוח מתחזקת ופניי מאבדים את הרגישות, הלב מאיץ ושטף האדרנלין מרחיב את הריאות ומחזק שרירים. אני עולה בגשר הקטן, לא מספיק לאבד מהירות, מרחף כמה מטרים מעברו השני ונוחת קשה על הקרח, מתייצב וממשיך וצובר מהירות בירידה האחרונה. שני מחליקים לפניי לבושים במשהו אדום בוהק, אני מרגיש כמו שור בזירה, חושק שיניים ומאלץ את הגוף להאיץ ולו רק בכוח הרצון והתשוקה לנצח, להביס את המתחרה לא משנה מי או מה.
ראיתי את קו האמצע והלגה שם מחכה, בגד הגוף שלה מצייר לי הבטחות, והעלייה מאיטה אותי עד שהגעתי ונחבטתי בה, בהלגה. היא טפחה על ראשי ושילחה אותי חזרה, אחזתי במוט האחיזה של המכונית וזו האיצה, זורעת שביבי קרח מצמיגי מסמרים, הרוח סימאה אותי והצופים מצידי המסלול הפכו לבוהק של תנועה צבעונית כמעט לבנה.
הזמזם נשמע, התנתקתי מהמכונית וטסתי קדימה במהירות מדהימה, גבשושית קטנה שילחה אותי לריחוף של כמה סנטימטרים מהמסלול, הרגשתי שאני לעולם לא אנחת. כפוף קדימה, כולי ממוקד, מרוכז במטרה. הייתי בגן עדן של תנועה מהירה או טיסה איטית. לא רציתי לעצור, לא חשבתי על הלגה אפילו לא לשנייה.
קרן אור חדרה את מסך העננים, וצבעה כתם בהיר על הקרח קצת לפני סוף המסלול. נקודה בהירה במרחק, באותה פנייה קטנה אחרונה. אצבע אלוהים חדרה את האופל והפיחה בי תקווה מוזרה לגאולה, לא ידעתי איך הגעתי לכאן, אבל ידעתי היכן אני רוצה לעבור, ידעתי איך לצאת מכאן. החלקתי במהירות לכיוון כתם האור מתפלל שהוא לא יעלם, שלא יסגרו העננים ואני אחזור למרוץ האפור, המסלול הכהה והריק כל כך. שוב חשתי בקור ונרעדתי, כמה כולי לנקודת האור רציתי לעבור בה, לחדור את הקרן, גופי שואף לאור כמו פרח לחמה.
לא ידעתי אבל הקרח נמס באותה נקודה. אני התרסקתי ואיני זוכר יותר דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
