זהו זה... אהבות

נגעתי בה והרגשתי את קצות עצביי מתרוננים, "אתה לא יודע מה עשית לי כשנגעת בי" כתבה לי מאוחר יותר.  ישבנו בסטיקייה על צומת מרכזית, המקום הכי לא רומנטי שיכול להיות ותינינו אהבים במבטים, בשיחה ובנגיעות מעל השולחן.  אם הייתי קורא את זה בספר הייתי מגחך בספקנות ואילו אז הרגשתי כמו אני שותה אותה לרוויה, מביט בעיניה, צופה בחיוכה.

נגעתי בזרועה, רק בזרועה, וראיתי סומק קל זוחל במעלה מחשופה, צווארה ניצת ועיניה העמיקו בעוצמה חדשה.  אמרתי לה שבא לי להשכיב אותה שם על השולחן ולהינעץ בתוכה שם, לפני כולם.  היא צחקה, הרעיון הנדוש ריגש אותה, יכולתי לראות תמונה מהירה עוברת בדמיונה של שנינו העושים במלאכה שם באמצע המסעדה... ישבנו ביחד, כל כך מהוגנים אבל הכל חוץ ממראית העין סואן וסוער, מרגש ומתסכל, מהנה ומענה, צוחקים בקול רם מעט, מדברים בשפות של מילים, נגיעות וחלומות – אהבים בסטיקייה.

כל כך מתוקים חיוכיה וצחוקה, מאירים את פניה, עיניים בורקות אור, ראש מוסת, תלתלים מונפים לאחור, מתחנחנת מעט והיא כבר לא כל כך קטנה, היפה שהושאלה לי... אני תחנת מעבר בחייה, נסיעה אינטנסיבית, יצרית וטעונת רגשות כשאני לא יודע מי הנוסע ומה היעד, אבל מה שקורה כל כך יפה ומגרה.  כל פגישה משאירה טעם של עוד ולא משנה מה אנחנו עושים.  כך שתמיד בפרידה, למרות הסיפוק והרגיעה שבביחד שהיה, נולדים הכיסופים לעוד שעה, עוד דקה, עוד מגע, עוד מבט.

מסרים לוהטים נולדים במפגשים קצרצרים, לשמוע אותה אומרת דברים שנעקרים מבסיס הווייתה, דברים שלפני כמה חודשים היא אף לא העיזה לחשוב - מדהימה אותי היפה וכוחה, עוצמת תשוקתה, יותר ממעשה האהבה, יותר מחבור הנשמה, יותר...