גשם מזרזף ללא הפסק, הלחות כה חזקה שנראה שאפשר לסחוט את הנשמה, צללי עצים ערומים נשקפים מהחלון, מסגרת השמשה כסורגים של שכול, ענפים מצליפים בגזע חיוור, עוד ועוד כבמסכת סאדו אבסטרקטית. יכולתי לכתוב עוד על הזיון הזה, איך היא מצצה לי כאשר הוא תקע אותה מאחור ואיך התחלפנו שוב ושוב, איך גמרנו שנינו, הוא נרדם ואני הלכתי לראות טלוויזיה, איך מאוחר יותר לקחתי אותה אלי ואיך היא הייתה זקוקה למשקה ואיך הזדיינו שוב, בבוקר לקחתי אותה לתחתית ויותר לא ראיתי אותה, זיון שולי ומדכא, סתם זיון של חול, סתם כך, אווירת הנכאים שאפפה אותנו כל אותו ערב עדיין חדה בזיכרוני.
- אבל היא עם מישהו, אמרתי במבוכה.
- עזוב, ניקח אותה ממנו.
- היא באמת חתיכה, ואיך שהיא שותה.
- היא שלנו חבר, עניין של מה בכך, היא כבר מסתכלת לכאן.
- היא מסתכלת עלינו ומה עכשיו?
- נחכה ונראה, מוסיקה טובה.
- היא עולה לשרותים.
- שים עין על הבחור, אני עולה איתה.
הוא חוזר, מתיישב לידי ואומר "תראה ת'קטע, איך היא מחפפת אותו" ואכן, שם בשולחן מתנהלת שיחה נרגשת, טונים עולים ובחור שועט החוצה פנים מעוותות בכעס אימפוטנטי, בלבול ותסכול.
- היי, בואי שבי לידנו חבובה. הוא קצת מחוספס.
- קוראים לי.. ואני... מכאן.. ומשם... נגמרו הדיבורים המינימאליים הדרושים, היא יושבת בינינו, ירכיים נושקות, ושני זוגות ידיים אותה מלטפות, בוחנות.
- בא לך להזדיין עם שנינו? הוא שואל באדישות, הוא כבר ראה את התשובה בעיניה המצועפות.
- בואי ניסע. אנחנו קמים והולכים, והיא כהלומה משתרכת בעקבותינו למכונית.
ישבה בינינו, מביטה אלי ואליו, מסתכלת קדימה, ידיה אסופות בחיקה, ואנחנו בוהים באורות החולפים, משתקפים בכביש הרטוב, שתקנו כולנו, ללא התרגשות יודעים את הצפוי, עדיין אפופים אדי אלכוהול. הגענו, אליו, לחדר המיטות, ללא נשיקות חיבוקים או הפגנת רגשות, התפשטנו כולנו והזדיינו, היה סתמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
