במונית התנשקנו בפעם הראשונה, שפתיים נעימות, לשון ביישנית, קצת משונה הייתה לי הרגשת הזיפים שעל סנטרה. בליינד דייט של בת דודה שלי, בת דודה שאני אוהב, זו שיצרה מאוחר יותר את הנס של אשתי ושלי. הגענו אליה לדירה, דירה קטנה בקומה השנייה, ברחוב שישים המוביל לגשר לקווינס, היתה דירה רועשת, מזדעזעת מנהמת כלי הרכב העוברים למטה ללא הפסק, גרגור עמוק של תנועה, עיר שרוצה להקיא.
שכבנו, היא הייתה כל כך נשית, שדייה רכים, שטוחים מעט על גופה כששכבה, פטמות חיוורות, גוף רזה כמעט שדוף, לבד מאותן שדיים רכים. שערותיה, עד כתפיה, ישרות חסרות חיים, מכסות חצי פנים כשהיא גוחנת לעברי, לאט, בוחנת אותי בעיניים אטומות, כשומרת סודות יקרים. נגעתי ליטפתי אותה, מנסה להקרין את חום ידי לעמקי גופה, היא לקחה בידה את אברי, בחנה אותי בקצות אצבעותיה, קצת קלינית. שכבה לאחור באנחה קלה כשחדרתי לתוכה, בקושי נעה עוצמת עיניים כאילו היא בעולם אחר, ואני רק כרטיס הכניסה או אולי כרטיס היציאה מהעולם שלנו. הרגשתי צורך להיות איטי ורגוע, שלא להפריע למסע שלה. נשענתי על המרפקים והברכיים, מרחף מעליה, מתכופף ונושק את פטמותיה, מזיין אותה בתנועות איטיות, חולמניות.
אחרי זמן מה גמרתי, לא ראיתי כל שינוי בגופה הרפוי, קמתי והבאתי מגבת לחה במים חמים, ניגבתי אותה וראיתי את עיניה נפקחות כאילו הקיצה זה עתה משינה. חייכה אליה חיוך קל, לא דיברנו, לא היה על מה, היא הכינה שתייה והלכתי, מלא ציפייה מוזרה.
שבתי אליה במלוא הלהט שלי, מתקשר למחרת היום, לספר עד כמה טוב היה לי, מנסה לפגישה חדשה, ללא הואיל, מחכה כמה ימים, מנסה שוב ונדחה בעדינות, מחכה כמה שבועות ומנסה, היא איננה, נסעה, נעלמה לא רק לי, גם לחברתה – בת דודתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
