זהו זה... אהבות

אנחנו מוזמנים לארוחת בוקר אצל חברים, וכשראיתי את אשתי מתחילה להכין את סלט הפירות שהתנדבה להביא, הצעתי לקצץ את פירות (והיא תעשה את התבלון הסופי).  תוך כדי חיתוך, ואני משתמש בסכין האהוב עלי, (סכין סושי יפני, מיוחד ויקר להחריד שקניתי בפקין - סיפור אחר) חשבתי שזה אחד מהדברים שאקח איתי אם ניפרד. 

זו הייתה סתם הבלחה של מחשבה, מהסוג של "מה יקרה אם הגרוע מכל יקרה..", שאנו חושבים לשנייה, רואים שנתגבר, ופוטרים מיד עם הרגשת אשם קלה.  כמו שאנחנו חושבים על ערש דווי של דמות אהובה, מתארים לעצמנו את החיים שלאחר.. מרגישים אשמה על המחשבה "הרעה" ועוברים לחשוב על דברים אחרים.  כל ההסבר הארוך הזה על מנת לציין שאשתי ואני מאושרים והיחסים ביננו נפלאים)

בחזרה לסכין הסושי שלי, ולאחר שהקדשתי מחשבה מהסוג "הרע" לסכין, התחלתי לחשוב שכל מה שאני אוהב לעשות במטבח מעורב עם חיתוך, סלטים, סושי ואפילו תבשילי הקדירה, ברובם מצריכים הרבה חיתוך לצורך ההכנה.  ואם עלי למצות את חווית הבישול שלי, הבישול בשבילי משמעו חיתוך של דברים גדולים. 

מעטה דק של חינוך, תרבות ותחכום אינטלקטואלי התנפץ בשנייה וחשף אדם קדמון עם סכין מחפש דברים לחתוך בנהמה בהמית, גורו לכן..