זהו זה... אהבות

למה אני צריך להצטרף למסע אופנועי ספורט כבדים בהרי האפלצ'ים.  (שאלה רטורית, אנא בלי תגובות פסוודו פסיכולוגיות, תנו לי לנסות להגיע לתשובה בעצמי).

כל זה למה? כי עכשיו הכל סבבה, החיים זורמים, המשפחה פורחת, האהבה מניצה ניצנים נפלאים ואפילו בעבודה, החברה שלי עומדת בפני פרוספקטים מדהימים.. למה דווקא עכשיו לקחת סיכונים, לנסות לזעזע את המערכת, לשבור את הכלים?

לעיתים קרובות זה קורה לי בעיקר כאשר הכל מושלם ויפה, אני מרגיש דחף לסכן הכל באיזו הרפתקה מטורפת ומיד עושה.  וכך לפעמים קורים דברים נפלאים, ובהרבה מקרים אחרים אני נכנס לצרות שמישהו פיקח ממני לא היה רואה אותן אפילו לא בגן חיות.

אולי זה הרדיפה אחרי הריגוש, כמו המכורים להימורים או סמים שצריכים פיקס או שהם נכנסים לקריז.  אולי זה הדחף להוכיח (בעיקר לעצמי) שאני עדיין תחרותי.  יענו "אתה לא גבר אם אתה לא..."  אולי זה הפחד לשקוע בשיגרע, הפחד מהתמוססות הייחודיות שכולנו עובדים למנוע אותה כל הזמן, כן אפילו חלק מאיתנו, הקדושים בישראבלוג, טורחים וכותבים, קוראים ומגיבים, וחושבים ויוצרים.. הכל על מנת להשיג מעט ייחודיות, אבל זה נושא אחר ליום אחר.

וזה לא רק עם האופנועים, ישנה עוד סיבה שקורעת אותי, סיבה אישית, קשה לי לחשוב ישר, קשה לי להתרכז.  מתלבט כל הזמן, בקושי יכול לתפקד, קצת עובד אך ראשי במקום אחר.   גם כאן, אני צריך לקבל החלטה דומה, לעשות או להמשיך.  וזה עוד קשור לא רק לעצמי אלא גם לאחרים, גם כאן אני חושב אם לטרוף את הקלפים ולקחת סיכונים או להמשיך בחיים שהם טובים.

אני יודע, בעיות של עשירים..