זהו זה... אהבות

הקדישו דקה לקריאת הקטע. אל תחפשו את הבדיחה בסוף, כי אין! קראו את זה בכל זאת והשאלה היא: האם תעשו את אותה בחירה?

בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אבי אחד התלמידים ונשא דברים.  לאחר ששיבח את בית הספר והצוות המסור, אמר האב "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמו,  הזדמנות זו מגיעה בצורת התנהגות אנשים אחרים כלפי אותו הילד."  לאחר מכן סיפר את הסיפור הבא:

יום אחד טיילו שי ואביו ליד פארק בו ילדים ששי הכיר, שיחקו בייסבול.  שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?"  אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לשי תחושת שייכות וביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.

אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם יש אפשרות לצרף את שי למשחק.  הילד הרהר מעט ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים,  המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."  שי הלך בקושי לכיוון ספסל הקבוצה, לבש את חולצת הקבוצה עם חיוך רחב  והתיישב.  לאביו צצה דמעה בקצה העין והרגשת חמימות הציפה את ליבו.  הילדים לא יכולים היו שלא להבחין בשמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו.  

בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב מעצם היותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.

האב תהה אם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, שי לא ידע אפילו איך לאחוז במחבט, וכמובן שלא ידע לחבוט בכדור.  כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל חשיבות הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר, בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי.   הפעם שי הצליח לחבוט בכדור לכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.

המשחק יכול היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון ולפסול את שי, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה, בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!"  שי מעולם לא רץ כה רחוק, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.

כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!!"  שי רץ במגושם לכיוון הבסיס השני. חסר נשימה וקורן, נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות גיבור קבוצתו בפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונת המגיש, וזרק את הכדור גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבבסיס השלישי. שי רץ לכיוון הבסיס השלישי נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות. 

כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"  שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי והאחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי.  כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות וגם אלו שעמדו בצד וצפו במשחק צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!"  שי המשיך ורץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שכמעט והפסידה.  באותו יום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות הביאו אהבה ואנושיות לעולם שלנו.

שי לא החזיק מעמד עד הקיץ, הוא נפטר באותו החורף.  אך הוא לא שכח את היותו גיבור.

הגס, הוולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הווירטואלי, אך החלטות אישיות על הגינות לרוב מצונזרות.  אם אתם חושבים להעביר את המסר הזה הלאה, רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה. ובכן, האדם ששלח את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי.  האמין שלכולנו יש בכל יום הזדמנויות לעזור לאנשים, להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות, לנצל כל הזדמנות להאיר את יומם של אלו מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב משלנו.

הנץ, שמשום מה התרגש..