הייתי עייף הערב, השעות בקושי עברו. הגיעו כמה נגני בס שרצו להצטרף אלינו, להחליף את הבסיסט שלנו שעמד לצאת לחופשת לידה. עוד לא התגברתי על זה שהוא יוצא לחופשת לידה ובעצם חברתו היא זו שיולדת. חוקים חדשים בזמנים של מטרוסקסואליות מתפרצת. מין זילות של הרגלים וערכים שגרמה לי להרגיש זקן, לא מתאים, היפוך מוחלט של מתבגר.
שיחקתי עם כוס המשקה שלי, מצייר עיגולים לחים על השולחן, משיק כמה, חוצה אחרים במין גירסה מוזרה של חישוקי אולימפיאדה. חשבתי שגמרתי עם האודישנים "איך לעזאזל אומרים אודישנים בעברית" תהיתי. קרן אור ציירה בוהק עדין על העיגולים הרטובים על השולחן, ריצודי צבע בכוס שבידי. "עוד אחד" חשבתי לעצמי ופניתי לראות את 'המאסטרו' הבא ונכנס. הם היו שניים. בחור צעיר כחוש, כפוף מעט, ידיו לצידו, בימינו תיבת הבס ואיתו אישה בשנות החמישים, גוף לא רע, חזה קטן וישבן עגלגל. הילת היום מיסגרה אותם כצלליות בפתח ולא ראיתי פרטים נוספים. הדלת נסגרה והבאר חזר לאפלולית הרגילה.
הבחור הביט סביב, מדד במבט איטי את הלהקה היושבת על הבמה הקטנה וניגש אלי בהיסוס. הוא רכן מעט וסיפר לי בקול שקט שהבס שלו ממושכן ולכן בא רק עם התיבה הריקה, אימו איתו. הלהקה שלנו והבסיסט ניגנו על הבמה. הוא התיישב לידי ואמר
"תן לי לנגן עליך, תראה איך אני מנגן"
נשמע לי מעט מוזר ולא הייתי בטוח שאני רוצה שהבחור יגע בי, יגע בגוף שלי עם הידיים שלו. כאילו הוא מנסה לשכנע אותי, הוא הניח את ידיו על השולחן, ידיים חיוורות, ארוכות וצרות, אפשר היה לראות שהוא נגן כלי מייתר. הוא עקב אחרי הסימנים שהותירה הכוס באצבעו, מביט בשולחן בריכוז ושוב ביקש..
"תן לי לנגן עליך, תראה איך אני מנגן"
הייתי עייף מכדי למצוא תירוץ וגם חשבתי שבעצם יהיה מעניין לשמוע את הצליל שהוא יפיק ממני, אם בכלל. הוא ניגן עלי. ידיו פורטות על בטני, אצבעותיו על צווארי ממהרות באדאג'ו מאטות בלאגנטה ואני באחת הפכתי לכלי שמהדהד את המוזיקה שנוגנה מהבמה.
"התקבלת" אמרתי לו.
הוא נשען לאחור ושתי נקודות אדומות בלחייו היו האות היחיד להתרגשות שחש. חברי הפסנתרן ירד מהבמה ובא לקראתנו, מביט בי ובבחור הצעיר. ידעתי שהוא אהב את הצליל של הבחור מבלי שאמר לי מילה. הוא התיישב לידנו, ורמז למלצרית. ישבנו שלושתנו, אני וחברי לוגמים לאיטנו, הבחור מעיף מבטים בנו ובאימו.
"אתה לא צריך את אימא שלך, אתה טוב מספיק" אמרתי לבחור
שמחתי שמצאתי אותו. זה פתר לי את הבעיה של ההופעה ביום רביעי. עדין הייתי עייף אבל יותר רגוע. חשבתי שרק אצטרך לגרד את הכסף אל מנת שיוציא את הבס מהמשכון, לא סביר שתהיה בעיה. הנגנים קיפלו את הכלים, הכניסו אותם לתיבות וירדו יגעים מהבמה. כשיצאו מהבאר, האור הצליף בנו כל פעם שהדלת נפתחה, האפלולית ניחמה אותנו כשנסגרה.
ישבנו ליד השולחן, מישהי שכבה עירומה בפינת החדר וקיבלה מסג', שדיה, שתי שקיות סיליקון מונחות על חזה, עיניה עצומות, גופה הכחוש רפויי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
