זהו זה... אהבות

דו"ח וינוגרד, עוד מסמר בארון המתים שאנו חיים בו.  אני מלא כעס על מה שקורה, מין כעס עקר שכזה, מין כעס ללא מוצא.  כעס שתמיד מלווה אותי קרוב לפני השטח כמו לבה באזור געשי המוכנה לפרוץ בכל רגע.  קורים כאן כל כך הרבה דברים מקוממים, אני לא רוצה להתחיל ולמנות את הדברים כי אין בהם די, אין להם סוף.  אני חושב, עם כל הכעס הזה אולי דווקא אני הוא המשוגע.  אם העוולות כל כך נפוצות, כל כך חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אולי רק מעטים רואים אותן, אולי אנו מעט פיקחים בינות המוני עיוורים.. אולי אני המשוגע וצריך להמשיך לשבת בבתי הקפה, לחייך חיוכים ריקים מתוכן ולנהל שיחות של כלום, על קפה משובח וקרואסון אמיתי מחוקה מצרפת.

           פירמידה ישראלית

ישראל,

הכעס מבעבע

מתחת לפני השטח

מוכן לפרוץ בכל רגע ורגע

ואנו כולנו מזינים אותו. מוזנים בו.

זהו זה, חודש שלם שלא פרסמתי פוסטים ארוטיים, דבר נדיר במקומותינו.  למרבה הפלא (לפחות שלי) חלק ניכר מהקוראים/ות נותרו איתי גם בעתות קשות אלו, ועל כך תודה.  תהיתי אולי בעצם אמשיך לשמור את הארוטיקה למגרה וכאן אכתוב רק אקטואליה, אסכם שיעורי חיים, אמציא סיפורים ואקטר על כל הרע שמסביב.. צוחק, צוחק..