נמוכה ורזה, קצת כפופה, אולי להסתיר חזה לא גדול, לא מיוחד, שמוט מעט כמוה. שיערה שחור ממסגר את פניה או יותר מכסה חיוך נבוך תדיר, מבט מתנצל מבלי לדעת על מה. לאחר שנפגשנו כמה וכמה פעמים היא זכרה אותי וקידמה את פניי עם חיוך נעים. שאלתי לשלומה בשעה שהגישה לי את הפופקורן והשתייה. הרגל מאוס שהחל עם הילדים והפך להיות חלק נכבד מחוויית הצפייה. אבל נחזור למי שרק היום נודע לי שמה.
אני מבלה הרבה בסרטים, שותף לכל הרפתקה עם הילדים או האישה, לחוד או בכל צירוף אפשרי, כי מה לעשות, אני אוהב להיות עם המשפחה ועוד יותר אוהב סרטים. כך יצא לי לפגוש אותה הרבה, פעם בשבוע ולעיתים קרובות אף יותר. החמאתי לה על הקידום כשהפכה למנהלת משמרת והיא סיפרה לי שהוצע לה לנהל בית קולנוע חדש וגדול, מה שהיה קידום עוד יותר משמעותי עבורה.
יום רגיל אחד ראיתי אותה יושבת ליד שער הכניסה לרציף, שאלתי לשלומה והיא סיפרה לי שיש לה הפסקה והיא אוהבת לשבת ולהביט ביאכטות. שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת על יאכטה ולשנות מעט את נקודת המבט שלה והיא נענתה לי בחיוך הנבוך הרגיל שלה. פתחתי את השער ולקחתי אותה ליאכטה. הושבתי אותה על הסיפון, הבאתי לה את כוס מים שביקשה וישבתי לשוחח עימה. הייתה זו שיחה מוזרה, למרות שהיא הייתה במקום זר לחלוטין ולדעתי גם מסקרן במידה לא קטנה, היא לא שאלה אף שאלה. הביטה סביב וענתה למעט השאלות ששאלתי אותה על מנת לקיים אווירה של שיחה, של ביקור חברותי, של משהו.. אני לא יודע מה.
המבטים שהבליחה לכאן ושם היו פעוטים, כאילו אין לה את החופש לחוות את החוויה במלואה או לשאול שאלה סקרנית, או לחשוב שאפשר לדבר או לשוחח כך שישבנו ושתקנו שעה קלה עד שצלצול הטלפון ושיחת ועידה חשובה, גאלו אותי בחזרה למרוץ המטורף.
המשכנו להיפגש בקולנוע, דלפק הפופקורן והשתייה חוצץ בינינו אך לא מפריע לחיוכים, שאלה לשלומה ותודה שלה. יום אחד ראיתי שהיא עצובה ומששאלתי אותה לסיבה, אמרה לי שההצעה לקידום הנוסף ירדה מהפרק. היא מחפשת עבודה חדשה ושאלה אם אני יודע על משהו או יש לי הצעה. הצחיקה אותי הצורה בה היא רואה אותי ואני, דווקא באותה תקופה יבשה חיפשתי משקיעים בנרות, עבודת הפיתוח שלנו הוקפאה ובקיצור היינו במצב איום ונורא. סיפרתי לה שכרגע אין באפשרותי לעזור לה אבל אם אשמע, או אם מישהו יפנה אלי או.. מעט תיקווה. אולי באמת היה קורה משהו, לך תדע. כמה שבועות לאחר מכן ראיתי מנהלת משמרת חדשה, היא עזבה.
כהרגלי בימי שישי, אני יושב בבית קפה מסוים בקניון, מקור לא אכזב לכמה הרפתקאות שעליהן כבר כתבתי לא מעט ופתאום ראיתי אותה עם בחור צעיר. כמעט ולא הכרתי אותה, היא הייתה זקופה, פניה קורנות ואפילו העלתה מעט במשקל. חיוכה, חיוך מנצחים של ביטחון עצמי ולא יכול הייתי שלא להבחין בחזה המפואר שנשאה בגאון, כמו ספינת מלחמה, חוצה את הגלים העומדים בדרכה (דימויי ששאלתי מזורבה, ידידי היווני). היא ניגשה אליי והציגה בפניי את מי שעומד להיות בעלה ומיד שאלה אותי אם ארצה לבוא לחתונתה. לא יכול הייתי לסרב, לא מול האושר שניבט בפניה, לא יכול הייתי שלא לשמש נושא נס בתהלוכת הניצחון הפרטית שלה.
אמרתי לה שאשמח והיום מצאתי בתיבת הדואר את ההזמנה. ההזמנה הייתה אליי, לשמי הפרטי, ורעייתו שכן היא לא ידעה את שם המשפחה. לא היה בול על המעטפה, היא כנראה הביאה אותה בעצמה. עכשיו, לפחות אני יודע את שמה, שרית ואני תוהה אם ללכת למקום זר לחלוטין או איך לסרב מבלי לקלקל לה את החגיגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
