זהו זה... אהבות

(גם זה שייך לפרויקט האוהבים אם כי כן פזורות הרבה אהבות שונות)

שעתיים שתיניתי אהבה לכף היד שלה, ליטפתי אותה בקצות אצבעותיי, אחזתי בה בין שתי כפות ידי, התרגשתי מחלקת עורה, משי מגעה, קצות אצבעותיה העגולים, כמעט ואין הציפורניים מורגשות, כפות ידיים ללא מתום.  היא ישבה לידי מעט עגולה, כרסה בין שיניה אך לא שונה מכפי שהייתה.  אמרתי לה שמאוד הייתי רוצה לפתותה וידעתי שלא הייתי נתקל בסירוב, הרגשתי אותה נענית לי בכף ידה. 

באמצע הסרט צלצלת אליי להטריד אותי בשאלות של עבודה, בקול חרישי אמרתי לך שאני בפגישה ואתקשר אליך יותר מאוחר ונדון בנושאים שעלו ובהתפתחויות שריגשו אותך כל כך.  אני אוהב את ההתרגשות שלך אבל לפעמים אתה שוכח שאחנו לא בדיוק במעבדה שלך, נסחפים במדע 'מרגש' מבוקר עד ערב.

הסרט התאים, אדית פיאף שרה לנו על אהבה, על החיים הקשים ועל הלקח שלמדה.  כשנשאלה פיאף מה עצתה לנערה צעירה היא אמרה "שתאהב", משנשאלה לעצתה לאישה שבגרה אמרה "שתאהב" ומשנשאלה לעצתה לילד צעיר אמרה "שיאהב".  לאחר חיים שלמים עטורי תהילה, לאחר חיפוש בלתי פוסק אחרי גאולה אישית, מעט חמלה ואהבה אחת גדולה.. כל מה שהיה חשוב לה זו האהבה.  אותה אישה קטנה גדולה, אותה אדית פיאף ציוותה לנו "תאהבו".

ישבנו מוקסמים מהקול, מהתחושות העזות שהנחילה לנו הקטנה והדקיקה הזו עם הקול הענק.  הקול שלא היה אפשר להאמין שבקע מגרונה.  קול מופלא ושירים שדברו ישירות לליבנו.  שעתיים שתינינו אהבים בכפות ידנו.  אני אוהב להביט בה, הדיבורים לא כל כך חשובים לי, היא נוסכת בי שלווה.  היא מאמינה ובוטחת.  היא רואה דרכי את המסירות שלי אליה גם אם אני לא מצלצל כל יום בין עשר לשתיים.

יד חלקה, עור מקסים

יושבת לצידי, רוקמת חיים

יד שנייה על בטנה מרחפת

היא מתחברת לתזוזה

של סיום ושל התחלה.

חודשיים מאוחר יותר..

היום הייתי בבית החולים.  בית חולים אחר, לא כמו זה שלך בו מחדירים לך רעל כל שלושה שבועות.  בית חולים שונה, בית חולים שכולו שמחות ותקווה לחיים חדשים.  היום בקרתי אצל מי שהייתה בהריון ועכשיו ילדה ילדה קטנה.  בעצם הקטנה די גדולה 3.350 ק"ג, אבל אלוהים כמה שהיא קטנה.  היא נולדה אתמול בשעה 10:00 בבוקר ומאז רק ישנה.  ניסתה לינוק ללא הצלחה ושוב ישנה.  האחיות החלו לדאוג ואז בעדינות, אולי מהשיחה שלי עם האם החדשה, התעוררה הקטנה ומוקמה ליד הפטמה.  זה לא היה פשוט שכן זו בת ראשונה וגם אמא ראשונה לקטנה, אבל בסוף מצאה הקטנה את הפטמה וגאונית שהיא, טיק טאק למדה מה צריך לעשות ואני.. שמחתי לראות את הבעת הפליאה והעונג שהאירו את פני האם הצעירה.

זו מי שהייתה בהריון, זו שאני מכיר כל כך טוב כבר קרוב לעשור, אך אתמול פגשתי אישה חדשה, אם טרייה, מלאה פליאה ואושר מושלם.  חלקתי איתן כמה שעות והרגשתי שאני מתחזק, כמה קמטי מתח נמחקו מפניי והחיוך היה קרוב יותר לצאת.  קוראים לקטנה גליה, שם כל כך יפה, הצטערתי לעזוב אבל ידעתי שאפילו החיים שלי יהיו מעט שונים מהיום, יותר שמחים, יותר תקווה, שמיים בהירים ומזג אוויר נפלא אישרו לי שזה לא היה חלום.

כשירדתי במדרגות לכביש חשבתי עליך בבית החולים, מקבל עוד מנה של רעל שיספיק לשלושה שבועות, מסע שכל מטר בו ממופה בייסורים וכאבים שרק מחזקים את הפחדים.  צחוק חלול והומור מקברי עוזרים למי שסביבך יותר מאשר לך אבל אתה לא מאבד תקווה, עמוק בפנים אתה יודע שאתה הרבה יותר חזק ממה שמתנכל לך.