ככל שאנחנו מרגישים יותר חוסר ביטחון, המגננות שלנו עולות ויחד עם זה גם התוקפנות. כבר מזמן שמתי לב לתוצאות של התובנה הזו. לדוגמה, בבריכה הלכתי יום אחד וכהרגלי ודיברתי בטלפון ובמקרה נתקלתי באדם מבוגר שהלך מולי. הסתובבתי והתנצלתי והוא עמד מולי רותח, זועם כולו, כועס הרבה מעבר למה שהייתי מצפה מנגיעה קלה כזו. רק מששמע את ההתנצלות ראיתי את החימה עוזבת אותו לאט לאט, הוא רטן משהו והמשיך בדרכו.
התפלאתי למה התוקפנות המיידית הזו, למה כזה רוגז על משהו כל כך פעוט.. חשבתי אולי חיים שלמים של היתקלויות גורמים לסף הגירוי להשתנות ומי שבצעירותו הייתה לו סבלנות, עם השנים מאבד את סבלנותו. חשבתי כמה התקצרה הסבלנות שלי לאנשים שאינם מגרים אותי אינטלקטואלית (או מינית.. צוחק) ואכן, עם השנים הסבלנות שלי ירדה פלאים אך יחד עם זה, אין לי ספק שהסובלנות שלי גדלה. אני מקבל עתה אנשים ומעשים שבעבר היו מדליקים בי כל מיני אורות אדומים. לדוגמה, שותף חדש שלי הוא דתי, ולא מהסוג של הכיפות הסרוגות, או כיפות המחמד. זה חרדי ממש, שאפילו נוסע עם מכונית וסרט כתום בה, על המראה. גודל הסובלנות ראוי להיבחן מתוך זה שאני שמאלני בדעותיי מימים ימימה. אבל אותו ואת דעותיו אני אוהב כי הוא אדם אנושי בצורה יוצאת מהכלל.
אז אם הסבלנות קטנה והסובלנות עלתה איך זה מסביר את הפגיעה העצומה שחש אדם ובמיוחד מהקרובים לו ביותר.. דווקא בזמנים קשים. היום הבנתי שעוצמת ה'פגיעה' אינה חשובה כמו מצבו הנפשי של ה'נפגע'. מי שנמצא במצב גרוע בחייו, מי שבמתח או בציפייה ארוכת שנים לשינויי והטבה, מי שכבר נפגע בעבר, מי שחייו השתנו ולאו דווקא לטובה. אנשים שחשים ירידה בביטחון העצמי שלהם, זה מה שהופך אותם לפגיעים הרבה יותר מאשר היו בזמנים כתיקונם.
המסקנה הבלתי נמנעת של הברברת הזו היא, שכאשר אנחנו נפגעים ממישהו או מדבר מה, אנחנו חייבים לעצור שנייה ולחשוב האם הפגיעה הייתה כל כך עצומה או שמא אנחנו כל כך פגיעים ולמעשה.. ובעצם, מה הרבותא.
שיהיה יום טוב לכולנו ואני ממליץ להרבות באהבה וסקס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
