"לכי לראות אם המים חמים" ביקשתי ממנה, עדין שוכב מתנשף לצידה. 'נשים' חשבתי לעצמי 'שעה של התעלסות והיא רעננה כאילו זה עתה נפגשנו'. היא רכנה לעברי עם חיוך מרצד בעיניה היפות, נשקה לי וקפצה מהמיטה.
הנחתי את זרועי תחת ראשי ובהיתי מאושר בתקרה, מלא סיפוק מהמקום הקסום ומהאישה המטריפה שאיתי. היה שווה לחכות, אין ספק שהיה שווה לחכות למקום ולזמן שבו היא חופשייה ויכולה להיות איתי במלוא רמ"ח ושס"ה, יותר מכפי שפיללתי שאפשרי. 'מעניין מה היה בעלה אומר לו היה יודע' חשבתי ותהיתי מה ההרגשה לענוד צמד קרניים אימתני. 'מי יודע' חשבתי 'אולי גם אני כבר מעוטר, למרות שאיני מרגיש דבר..'
"לא חמים במיוחד" היא אמרה וניתקה את חוט מחשבותיי, הבטתי לכיוון הג'קוזי ונשימתי נעתקה. היא עמדה שעונה על ברכיה לשולי הג'קוזי, נטויה קדימה וידה מושטת לברזים. על מנת לאזן את עצמה הבליטה בלי משים את ישבנה לאחור והמראה היה משובב איבר ונפש.. כמו ציור של לב, משרטט קו מעוגל התוחם את עגבותיה המתעגלות לירכיה, ברכיה קצהו המתוק של הלב. ובמרכז, בליבו של אותו לב שחום ויפה, פרחו להן סמוקות שפתי ערוותה, בוהקות, מעט רטובות רומזות לי רמזים.
לא יכול הייתי לעצור בעצמי, אמרתי לה שלא תזוז והיא קפאה במקומה, שפתיה מחייכות מזמינות, מטריפות עליי את דעתי. באתי אליה ובאתי עליה וביד נטויה נטעתי בה את מה שעוררה בי אותה אישה קסומה. לאט לאט התחברתי אליה הישר ללב הפרח שהיא ציירה לי מבלי משים. נעתי לאט עד ששמעתי את נשימתה נעתקת, שמעתי את אנחתה וידעתי שאף היא מתאווה לי וחושקת, חושקת בי, בנו ובמה שקרה.
זו הייתה התעלסות או אולי בעצם אהבה מטורפת, מי יודע ולמי איכפת. רק החיבור הזה ביננו והמראה של הלב שציירה לי, לנצח בזיכרוני נחקק.
'זיק נאיבי, תהומות ליבי', כותבת מוכשרת בכלוב, כתבה בסוף פוסט ישן שלה:
אתה יודע מה אני רוֹצָה?
ללמוד להישאר שלמה,
גם אחרי שתקרע לי את הצורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
