זהו זה... אהבות

יום שבת בבוקר, העיר שלווה.  פרפורים אחרונים של חגיגות יום שישי, שלהי מסיבות ובליינים טרוטי עיניים כושלים אל המוניות.  העיר ישנה לבד מכמה מתעמלים, כמה גברים ונשים צעירות פוסעים בעיניים עטויות קורי שינה בעקבות כלבים מלאי אנרגיה או ילדים מצווחים.  המון ציפורים מזמרות, יונים הומיות ואפילו תוכי שיצא לחופשי שורק את המנון החופש האישי שלו.  שבת בבוקר בתל- אביב. 

אני עוצר ומביט באופנוע וחושב אם לצאת להתפתל בין הרים בדרכים שוממות, אבל החום מכריע אותי.  החום ומין עצלות של יום שבת שאינה דומה לשום עצלות אחרת.  עצלות של חמין אפילו בחמסין.  עצלות של ארוחה משפחתית ארוכה, עצלות של תנומה שלאחר הארוחה, תנומה רגועה ומיוחדת, שעות ארוכות בערסל על סיפון אחורי של סירה.. אופס, הסירה רחוקה רחוקה, המרינה בהרצליה נדמית כאילו נמצאת מעבר להרי החושך.  אני חוזר לדירה ומטפל בגוש הבשר המדמם שעוד שעה קלה כבר יתעכל בשלוות הסיאסטה.

העיר הגדולה בשבת מתכווצת למין כפר קטן של אנשים שהוזים פעילות כסגולה לאריכות ימים.  העיר גם הופכת לכפר כי פתאום החיות שחיות בה, נראות כאילו וכבשו אותה.  חלקן מסתובבות רצועות אך רבות יוצאות, מריחות אוויר נקי מעשן, מלקקות פרווה ומביטות בתקווה באחרות שמפזרות נוצות בשמש או מחזרות בהמיה מעצבנת כל אחד לבד מבת זוגן.

הבשר כבר מוכן, התנור מכוון ואני שחסרים לי צלצולי התרנים מתיישב וכותב כמה מילים, ניסיון למלא את הרגשת הריקנות שעוטפת אותי משאני רחוק מהים ומהמרינה ומאדוות הגלים המלטפת את דפנות הסירה. יום שבת בבוקר, העיר שקטה.