בוקר חורפי, מצויר בגוונים של אפור בהיר עם גשם מזרזף לפרקים. הטיפות טיילו על חלון המטוס ציורים עצובים של סוף חופשה וחזרה לחיים הרגילים. כשיצא מהמטוס לשרוול, הרגיש את האוויר החד, קור נעים שמחדד את העור מבלי להציק. לשם שינויי, המעבר המייגע דרך המסדרונות הארוכים , חתימת הדרכונים ושחרור המזוודה היה קצר מהרגיל, אולי בגלל השעה ואלי סתם היה לו מזל.
מהשדה תכנן לנסוע ישירות למשרד, נקבעה לו פגישה לשעות הצהריים עם ועדת החממות, חבורה של בירוקרטים שניזונה מחברות היי-טק כמו זו שלו. לא תהיה זו פגישה קשה אבל האנשים לא היו כאלו שהיה בוחר לבלות בחברתם ולו שעה אחת. הרגשת מלנכוליה עברה עליו כשעבר את הדלתות בדרכו לאולם ההמתנה ולמוניות. הייתה מין חופשה של שלווה, הוא היה לבד והתגעגע אך מצד שני, הלבד הזה הביא מזור לנפשו לאחר שנה מטרידה של עבודה בלתי פוסקת.
מזווית העין ראה אותה עומדת, אוחזת וורד אחד, אדום כשפתיה, בין שתי אצבעות, כף ידה חיוורת, פניה ללא איפור לבד משפתיים אדומות כשני, היא מביטה בו ללא חיוך אך עיניה יוקדות. ליבו החסיר פעימה. צעדו כמעט כשל אך הוא המשיך וכל היום, כמו במטה של קסם, השתנה. המלנכוליה חלפה, ליבו פעם בחוזקה, כל העולם כולו סביב האט וטושטש, רק הוא והיא נעים איש אל רעותו, ברורים בהמולה ובהמון הסואן שסביב. בית הנתיבות הפך להיות ציור של כתמים אנושיים, צלילים עמומים וממרחק הוא היה בטוח שחש בריח הבושם שלה, אליו התביית כמו טיל אנושי. הוא לא הניח את המזוודה מידו האחת או את התיק מידו השנייה, היא לא הגישה לו את הוורד שאחזה והם נגעו. שפתיים לשפתיים, גוף לאורך גוף, חום הגוף שלה צרב אותו, הבעיר אותו מבעד למעיל. שוב נגעו השפתיים כאילו להבהיר לעצמם שאין זה חלום, לאחר שבועיים ארוכים שוב נפגשו, שוב הם ביחד, נוגעים בגוף וברוח, כזה חיבור מוזר אך מסעיר.
הוא נאנח את אחת האנחות שלו, אנחה של הנאה וריגוש ומבלי לומר מילה פנה לכיוון משרדי חברת התעופה בקומת הביניים. הוא הרגיש אותה פוסעת אחריו, הריח את הבושם שלה, הריח את ההתרגשות שלה, הרגיש אותה כאילו הייתה חלק ממנו רק במרחק של זרוע אחת. לא היה לו מושג לאן הוא הולך אך הוא ידע שהוא חייב להכיל אותה ומיד. אם לא ירגיש אותה חשב שימות, פשוט יימוג. מסדרון ארוך, הדלת השלישית נפתחה לחדר קטן עם שולחן עבודה מגובב בניירות. הוא שמט את המזוודה והתיק מידיו, פנה לאחור ופתח את זרועותיו. היא באה אליו והם התחברו. כל כולם, כל תא בגוף שלה הרגיש חי ובוער למגעו. התשוקה בערה והמסה אותה, היא התאוותה לו כמו שאף פעם לא חוותה.
הנשיקה הייתה כמו כוס מים למי שצָמָא במדבר, השפתיים חמות, רכות, החיבור חשמלי ומענג בטירוף. בתנועה רכה הוא סחף את הניירות מהשולחן והושיב אותה, ידיים מגששות מבלי להפסיק את הנשיקה. ופתאום הוא נסוג, מביט בה בעיניים פקוחות לרווחה בפליאה. היא הייתה עירומה לחלוטין, המעיל היה הדבר היחיד שכיסה אותה, ועכשיו, שמוט סביבה על השולחן, שדיה רכות לפניו, עירומה מבעיר אותו במשרד הקטן. עיניה צחקו עכשיו, מרוצה מההפתעה שהכינה לו, לא פחות מהתבערה שהרגישה בין ירכיה, לא פחות מהתשוקה שימלא אותה כבר, שיתחבר אליה כמו שרק הם יכולים, שיספק את הרעב העצום שכרסם בה במשך ארבעה עשר ימים.
הוא הוריד את מכנסיו מבלי להסיר ממנה את מבטו, עיניו בוערת אוהבות, מופתעות אך מלאות אושר מההפתעה שהכינה לו, מהמתנה שהגישה לו, מהחדווה שבמפגש כל כך בלתי צפוי ומרגש. ציור מושלם של עירום נשי האיר את המשרד הקטן והפך אותו למקדש של עשיית אהבה, היא הקורבן או הכוהנת הגדולה, לא היה איכפת לו במיוחד. הוא הביט בה וחוזר לנשק אותה כשחדר אליה בקלות, כל כך רטובה הייתה. היא חיבקה אותו ברגליה, בידיה, שפתיה לוהטות מקיפות את שפתיו, היא חיבקה אותו כאילו רצתה להכניס את כל גופו אליה לא רק את האיבר שפעם ובער בה עכשיו. הם לא נעו, לא זזו רק נהנו מהרגשת החיבור המדהימה, התענגו על הפעימות שלו בתוכה ושלה מקיפות אותו מציפות אותו בחום עד שגמרו באנחה עמוקה. עדיין לא זזו, הוא נשאר בתוכה והחלום, הפנטזיה, הדמיון שהיה למציאות לא נמוג אלא טבע סימניו בנשמתם, נשאר כעוד נדבך במערכת מטורפת של משיכה, אהבה ונתינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
