זהו זה... אהבות

היום השמש זרחה, ממש בהירה מול השמיים הכחולים.  הכל כאן כל כך חד, בעיקר כל גווני הירוק והמוני העצים.  מים ושמים והרבה אגמים, כל כך יפים מול המחשבה על הכנרת המתכווצת ונמלחת.  היופי והשמש, אחרי קבלת פנים אפורה של גשם מזרזף ללא הפסקה, יופין של פריחות הפרחים והאור המלא ועם זאת רך ונעים.  אולי זה הקור, 13 מעלות באמצע היום, ואני מדווש באופניים ומקלל את הקור שחודר מבעד למעיל.. מין קיץ מוזר שכזה.

אני חושב על כל מיני דברים, על האיש שהסתיר את חוסר כישרונו האומנותי בעשרות ציורים שמכסים כל קיר בביתו או זה שאני קורא את כשרון האומנות המופלג שבו בדרך בה, כלאחר יד הוא מניח את יצירות האומנות הנפלאות שייצר אל הקיר, גבן גלויי, מכסה את יופיין וגם מסתיר את כישרונו מעיין בלתי ראויה.  כמה זה נכון לגבי כל כך הרבה דברים בחיים, אלו שאין להם שמץ ניצוץ יצירתי או מעניין, מדברים ללא הרף על כל נושא וכמה אנשים חושבים ומשכילים סותמים את הפה.

אני בחופשה אבל המוח שלי לא מפסיק לעבוד עד שבא לי לצעוק די! מספיק! לא עוד!  אך המחשבות כמו נחשים זוחלים, נעלמות לשנייה ומיד חוזרות, מחשבות על עבודה שהיא כידוע, ממש ההיפך מכל חופשה.  אז אני מדווש קפוא בלב הולם וחושב על העצים ועל הבלונדיניות שחולפות על פניי ללא מאמצים.  חושב על היופי שכאן סביב ואני מתבייש להגיד שאני מתגעגע מעט לחום וליובש או שמא זו הלחות והצעקות ואפילו ההוא שמזיע ללא דאדורנט ונלחץ אלי כאילו הייתי אהבת חייו.  אני מקווה שזה יעבור לי וכמה שיותר מהר כי אני לא רוצה להתגעגע, אני רוצה רק ליהנות ממה שכאן יש.