לו הייתי אני אישה, גם אני הייתי רוצה לכתוב שיר כזה..
אני מצטלמת
רוצה להעביר לך את גופי
קודם מתפשטת לגמרי
מביטה במראה
בוחרת במה להראות את עצמי
לובשת
רק בגד דק, שקוף
בלי כלום מתחת
ככה אני אוהבת
מתחילה לצלם
מתחילה לצלם את שדי
מלטפת אותם
ומצלמת
הפטמות מתקשות
מלקקת אצבע ומלטפת פיטמה
קשה וזקורה
אני מתחילה להרגיש מגורה
וחושבת עליך
ומצלמת
מדמיינת שאתה מסתכל עלי תוך כדי הצילום
ומתגרה מהמחשבה על מה זה יעשה לך
ומצלמת
ידי יורדת משדי מלטפת את הבטן
ועד שיפולי הערווה
מרגישה את ידי החמה
נרעדת ומצלמת
בשבילך
מרגישה את הפעימות מתחילות
ומחדירה את ידי
פנימה
חשה ברטיבות הניגרת
רוצה שתחוש בה גם
ומצלמת
חשה בדגדגן, נע לקראת אצבעותיי
קשה לי אבל עדיין מצלמת
לוטפת את הדגדגן
ועוזבת את המצלמה
ידי נעה במהירות גוברת וגוברת
אני מרגישה גלי עונג מציפים אותי
ואורגזמה באה ושוטפת אותי
אני מתמתחת, כל הגוף שלי נמתח
ידי עדיין בפנים לופתת את עצמי חזק
עד שהזרמים שוקטים, ההתכווצויות נחלשות
ואני נרגעת
אתה יכול לראות אותי?
תוספת מאוחרת: אמש, בהופעה של פול מקרטני.. נהניתי אבל הרגשתי גם עצב רב. הייתי צעיר מאוד כשהביטלס התפרקו אבל אני זוכר את ההודעה, את הרגשת האבל הלא מוסברת שהרי היינו צעירים מכדי להבין את האובדן, למעשה, אף אחד בעולם עוד לא הבין את המשמעות של מי שהיו ארבעה צעירים מגודלי שיער אבל הייתה תחושה של סוף תקופה, תחושה של משהו ענק שנגמר. אתמול בהופעה של מקרטני, הילדים שלי קרוב אליי אבל רחוק ליד הבמה ואני רואה את האיש המוכשר הזה מופיע ולשנייה, הילדות והבגרות שלו ושלי התערבבו בי והיה עצב גדול על מי שכבר לא כאן, על החיים שזרמו וגעשו, השנים שעברו על היופי שנחדול להבחין בו כי זה משאו של הזמן. מאידך, חשבתי כמה מתאים להכניס את הקטע הזה דווקא כאן, ליד השיר הנפלא שמעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
