זהו זה... אהבות

הכסף נגמר ויש כבר צקים שניתנו מזמן, שלא יהיה להם כיסויי בימים הקרובים.  ישיבת דירקטוריון סוערת חשפה את היחסים העכורים בין המנהלים.  מדהים כמה הכסף משמן אנשים, כל עוד יש כסף וכולם מקבלים משכורות או שכר יעוץ, יש חיוכים, סבלנות ואנשים מוכנים לבלוע כל מיני עלבונות.  אך משאוזל הכסף, טבע האדם נחשף במלוא כיעורו, כל אחד דואג לאינטרס הצר שלו, מצבי הרוח הופכים קיצוניים והסובלנות.. מילה לא מוכרת יותר בישיבות ההנהלה. 

אז דנו בכל מיני רעיונות ולבסוף הוחלט לארגן ישיבת חירום של כל בעלי המניות.  למרבה הפתעתי, מה שבדרך כלל לוקח שלושה שבועות של תיאומים ומזכירות מיוזעות וצרודות,  התבצע תוך יום והצלחנו לגייס את מרבית המשקיעים לפגישה (חברת סטארט-אפ, לא כל כך הרבה משקיעים).

ביום המחרת, בישיבת בעלי המניות לא היו הרוחות יותר רגועות או טובות.  אחד המשקיעים אמר לי שלו היה מגיע לישיבה הזו כמשקיע חדש, לא היה אפילו שוקל להשקיע בחברה (למזלנו הוא כבר מושקע כל כך הרבה שאין סיכוי שלא ישקיע שוב).  על כל פנים, ולהפתעתי הרבה, התקבלה החלטה בין כל בעלי המניות בחברה, להמשיך ולהשקיע בחברה סכום שיאפשר להמשיך את העבודה, עד שנסגור הסכמי פיתוח שאמורים להזרים כסף רב לחברה.  במילים אחרות, יש לי הרגשה שעברנו את המשבר הנוכחי.

עדין נותר להביא את הכסף של כל אלו שהראו נדיבות רבה באסיפת בעלי המניות.  ואלו אנשים שלא רק שלא אוהבים לנדב את כספם אבל אוהבים פחות לראות אותו יוצא מכיסם.  זה, אני מקווה, יתבצע בשבוע הבא ואני לא רואה בעיות מיוחדות.  יותר מזה, יש עלינו עוד לעבור את משוכות המשפטנים, שם יפה לעורכי דין, שכידוע מתפרנסים מלקלקל הסכמים ולתלות הררי מילים נבובות וחסרות משמעות בצורה כזו, שרק מפריעה לנו לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות.. עסקים.  אפשר לראות שאני לא מחסידי המקצוע שהרבה מהעוסקים בו, נותנים לו שם גרוע במיוחד.

אבל בכל זאת אני מתחיל לחייך (רק מתוך שינה וכשאף אחד לא רואה).  כסף סופרים במדרגות או כפי שאצלנו אומרים "שלושה ימים אחרי שזה נכנס לחשבון הבנק" אבל בכל זאת הרגשתי שצוות הניהול קיבל אות הוקרה מבעלי המניות על העבודה שעשינו עד כה ויותר מכל, על הסיכויים של החברה בכל זאת להגיע ל-exit, ואחד משובח, עסיסי ויפה במיוחד. 

אז נכון שכרגע יש לחברה סיכויי הרבה יותר טוב, גם הזמן שנקנה, נותן לי אפשרות לסיים את המו"מ עם המשקיעים הגדולים באמת.  מה שיקפיץ את האפשרויות העומדות בפני החברה לגבהים, מה שיעשה אותנו חברה עם יכולת מימוש אדירה.  אבל היות והכל תלוי בכל כך הרבה גורמים, עדין איני חוגג, לא קונה את האופנוע שחשקה בו נפשי והעיקר, אני מודע לכמות העבודה המונומנטאלית שעוד צריך לעשות.

שבת שלום, מהאיש התלוי הפוך ברכבת הרים, שטסה מחוץ לפסים..

בראשית החודש עזבו את החברה כמחצית מהצוות המדעי.  עד לרגע האחרון חשבתי שאצליח לגייס את הכסף הנדרש למשיכת הודעות הפיטורין אבל לשווא.  השבוע היו אמורות להיות לי פגישות עם המשקיעים הפוטנציאליים, אבל אין עם מי לדבר.  היום הייתי אמור ללכת לקרן הון סיכון שעם המנכ"לית שלה תכננו לסגור לו"ז ומספרים להשקעה מהירה.  שעתיים לפני הפגישה הודיעו לי שאמה מאושפזת במצב קשה והיא כמובן לא תגיע.

מה שמזכיר לי מו"מ אחר, עם חברת השקעות של אחד מעשירי תבל, מו"מ לא פחות ולא יותר מאשר על השקעה שלהם בחברה שלנו.  אחרי שעברנו ויא דה לה רוסה של ניירת ופגישות ארוכות, פגשנו את האיש בכבודו ובעצמו.  הבחור כל כך התלהב מהטכנולוגיה שרצה לטוס עם ההליקופטר הפרטי שלו לראות הדגמה של הטכנולוגיה שלנו.  רק במאמצים עליונים, הצליחו אנשי הצוות שלו להניא אותו מההחלטה על מנת שלא לפגוע ביומן פגישות שנקבע כבר לפני שנה.  (מצחיק כמה עשיר צריך להיות כך שתאבד לך השליטה על הזמן..)  אבל סופו של הסיפור פחות נחמד.  כמה שבועות מאוחר יותר, האיש נפטר ועניין ההשקעה נדחה עד שתיסגרנה המריבות הכרוכות בצוואה שלו, היינו לעולמי עד מבחינתנו.  

חברה אחרת שעובדת איתנו וצריכה הייתה לסגור חוזה ולהעביר לנו כספים, לא יכולה לקבל החלטה כי המנכ"ל בחו"ל, היו"ר בחופשה, והממונה על הפיתוח העסקי נמצא שם, רק כשאין לו את מי לפגוש.  אז מנהלות הלשכות מצקצקות בלשונן ואומרות לי שאוטוטו כולם יחזרו, אחרי החגים.. ואני חושב לי לתומי כי כולם יחזרו, רק אנחנו, כבר לא נהיה כאן.

עוד משקיע שהיה קרוב לחתום על מכתב הכוונות להשקעה, יצא אף הוא לחופשה ובעצם הוא רוצה לחשוב מעט יותר על האסטרטגיה העסקית שלו, לראות איך הוא משלב אותנו בתמונה..  בקיצור, אין עם מי לדבר ואני רק צריך לחנך את עצמי להירגע, לשבת בבית קפה בימים הקרובים ולהביט בחתיכות העוברות ושוות ממש עבורי.  ליהנות מהסתיו המתגנב ובא, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שיהיה בחודש הבא.

אז חג שמח לכולם ולחיי האהבה..

         החברה בסכנת סגירה

         הסאגה ממשיכה

         רכבת הרים

         משקיע בא

אתמול נסעתי למשרדי חברת ההשקעות, בעלת המניות הגדולה בחברה שלנו.  אני מניח שהם ציפו שאבוא להתרפס בפניהם ולבקש כספים להמשך פעילות החברה שלנו, אלא שאני החלטתי לנקוט בדרך אחרת.  פרשתי בפניהם את הישגי החברה ומאידך, תיארתי את האפשרויות העומדות בפניהם.  בחרתי להתחיל בהצעה להכריז על פשיטת רגל שנתקלה מיד במחאות מצד בעלי המניות שכן משמעתה של זו שהם יאבדו את כל מה שהשקיעו עד כה.  לאחר מכן החל דיון ענייני על האופציות העומדות בפנינו, אף אחד לא ניסה לכופף את זרועי בהצעות שונות ומשונות ולמרות הכל, החלטנו שלא להחליט.  עדיין ציפינו לתגובות משני משקיעים ששוקלים השקעה בחברה.  חיכינו להחלטות מחברות איתן יש לנו שיתופי פעולה טכנולוגיים שעשויות לשפר את הסיכויים כך שהוחלט לעשות מאמץ מרוכז של עוד יומיים ורק ביום חמישי, אחר הצהרים לכנס ישיבה טלפונית ולקבל החלטות. 

למותר לציין שנסעתי הביתה במצב רוח די שפוף, בכל זאת משמעות ההחלטה היא שמסתיימות כמה שנים טובות של עבודה מצידי ומסתיימות ללא הצלחה.  אמנם אני נשאר בשליטה על ה-IP (הפטנטים ושאר רכוש אינטלקטואלי) אבל זה כמו כוסות רוח בשלב הזה.  מצד שני, כפיצויי לעצמי, תכננתי מסע באופנוע, מסע בן כמה חודשים לאורכה ורוחבה של ארה"ב, יש אור בקצה המנהרה.

בשעות הערב, קיבלתי דיווח על ההחלטה שהתקבלה אצל אחד המשקיעים.  הוא החליט להשקיע ובערך חברה גבוה פי כמה ממה שחשבתי ועם תנאים שנראו לי, על פניו סבירים.  ושוב אנחנו בעננים, יש סיכויים שהחברה תמשיך את פעילותה ואפילו במצב טוב יחסית.  מיד, למרות השעה המאוחרת, הרמתי טלפון לכמה מחברי הדירקטוריון על מנת לקבל אישור עקרוני והמשכתי לנהל את המו"מ אל תוך הלילה.

בסופו של דבר, נראה לי שיש סיכויי יותר מסביר שנשרוד (ונצליח) והסיפור ממשיך וממשיך..

         החברה בסכנת סגירה

         הסאגה ממשיכה

         רכבת הרים

נסענו לראש פינה לסוף שבוע ארוך של שקט שלווה, נופים מדהימים ואוכל יוצא מגדר הרגיל.  בנסיעה צפונה משהו הטריד אותי ולא ידעתי מהו.  בנסיעה חזרה הבנתי שלאורך רוב הדרך, נסענו דרך כביש 6, עברנו דרך כפרים וערים ערביות.  בליבי הודיתי למתנחלים ששאבו כל כך הרבה משאבים שאת הגליל כבר הפסדנו.  שלושה בתי ספר יסודיים יהודיים נסגרו בגליל בשלוש השנים האחרונות וחמישה בתי ספר יסודיים ערביים נפתחו, כפי שנכתב במוסף ידיעות האחרון.

אבל האמת היא שאנחנו צריכים להודות למתנחלים מסיבה חשובה אחרת.  מה שהם עושים הוא פשוט להרגיל אותנו למציאות חיים חדשה.  מציאות של מדינה אחת לשני העמים, מדינה של תושביה, שכרגע ואני מדגיש כרגע יש בה רוב יהודי.  עיתונאי ימני ניחם במאמרו באותו מוסף, הוא טען שאין להתרגש מהטעון הדמוגרפי, שכן עובדה היא שהילודה אצל הערביות יורדת ועולה אצל היהודיות.  חשבתי לתומי אצל אלו יהודיות הילודה עולה.. והאם זה יהיה כך גם בשנה הבאה.

אבל זה לא חשוב כי אם נהיה מדינה אחת, צפוי שעוד כמה שנים, יחלו ערביי השטחים לבקש את זכותם להצביע.  זכות בסיסית לבני אנוש באשר הם, היא הזכות לייצג את שאיפותיהם ורצונם.  כמובן שאנחנו לא נסכים ואז יתחיל מסע בינ"ל נגדנו כמו שהיה בזמנו נגד דרום אפריקה.  הרי לא ניתן לדמיין מדינה בה יש אזרחים ללא זכות הצבעה, בטח שלא במאה ה-21.  אז נעבור סיוט של חיים עם לחץ בינ"ל גדל נגדנו, סנקציות מחמירות והולכות, תעבורנה עוד כמה שנים של סיוט מתגבר וחיים בקיצוב, כמצורעים בין אומות העולם ותנחשו מה יהיה השלב הבא. 

בשלב האחרון ניתן גם ניתן את זכות ההצבעה לכל תושבי 'ארץ ישראל' ונהפוך לעוד לבנון או יוגוסלביה עם כמה 'אומות' בתוכנו.  יהיו היהודים החילוניים (מיעוט נרדף) תהיינה הכיפות הסרוגות ההזויות, יהיו המתנחלים וכמובן החרדים.  גדודי חרדים שמגרדים קיום מינימאלי ועושים עוד ועוד ילדים להנציח את 'הצלחתם' הכלכלית.  יהיו הערבים המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, הבדואים, אלו שבגליל, בגדה, בנגב במשולש וכמובן שלושת מליון ערביי עזה.  לא, לא טעיתי אולי היום הם מיליון אבל עוד כמה שנים, אלו מתחזקים לפחות כמו המתנחלת מיצהר עם שנים עשר הילדים. 

אז סוף השבוע היה נפלא, אך מה הפלא שחזרתי מדוכדך...

יום כיפור - סליחה ממי שחירפנתי עם הפוסט הזה.  סליחה ממי שפגעתי בו (שלא בכוונה) במשך השנה/השנים שעברו.  סליחה מיוחדת ממי שפגעתי בה והיא נושאת את הכאב איתה.  הלוואי והייתי יכול לקחת אותו חזרה ולעשות לה רק טוב כי באמת שלא רציתי לפגוע. ..הטבע שלי אינו מהווה הצדקה.

היום הזה בגרתי בעוד שנה.  היום הזה נקבר אסף רמון, הוא לא יוסיף עוד שנים.  יום שברגיל הוא יום קשה עבורי, דווקא עכשיו, בזכות נער אחד טהור כפיים ואמיץ, קיבל מימדים אמיתיים. 

אני חושב שאני יודע מה הוא הרגיש לפני שנהרג, גם אני טייס וגם אני עברתי את אותן שניות של איבוד הכרה עקב תמרונים אירובטיים חזקים במיוחד.  אלא ששם, אצלו בתא הטייס, משהו אחר קרה.  משהו לא צפוי, לא מתוכנן, שבריר שנייה בו כל הסיכויים וכל המזל היה פתאום נגדו בעוצמות אדירות, תיזמון של אירועים חריגים, אולי פעולה אחת שכרגיל מונעת אסון, דווקא עכשיו הייתה זו שהביאה אותו למותו.  ארור הגורל שכך מתאנה למשפחה ואדם.

ואני מביט ולא יכול יותר, מתנתק מהמראות כי איני יכול להפריט את האבל שאני חש.  אני לא יודע אם זה עליו, או עלי ואולי על כולנו, שכרגע נראה לי צועדים בדרך ללא מוצא שמאכלת אותנו כאומה וכעם.  אני מתמקד בתחושה של הצער ומקווה שהאנרגיה הזו דווקא, תרפא ותאחה את הפצע הזה הנורא.

אפילו בזמנים קשים אלו יש חדשות טובות.  מבחינת הפיתוח הטכנולוגי צלחנו כמה מכשולים שהפריעו להתקדמות במשך כמה חודשים טובים.  החברה ממוקדת יותר עכשיו וכבר מתחילה את העבודה ללקוח הגדול ביותר שלנו (למרות שההסכם איתו טרם נחתם סופית).

מצד שני הוצאתי הודעות פיטורין לשני מדענים.  למרות שיש סיכויי שעוד אקרע את הודעות הפיטורין הללו, בכל זאת שורה כאן אווירה מלאנכולית מעט.  אני מנסה לנחם את כולם שכבר היינו בשלבים דומים ונחלצנו מהם ושגשגנו, לפחות לכמה חודשים, אבל זה לא זה.  ההתרגשות המלווה בפרויקט מצליח ומלא תקווה פגה, כולנו מאולצים מעט.

המו"מ עם המשקיעים אף הוא מתקדם בעצלתיים.  אני מקווה לתשובת 'כן או לא' מאחד מהם כבר בראשית שבוע הבא ועם המשקיע השני, איש עתיר הון וידע, מאשיות התעשייה בארץ, איתו יש להתגבר על לא מעט ספקנות ואני מקווה שבפגישה שתואמה לסוף השבוע הבא אצליח בכך.  בחברה כמו שלנו, סיפור מדהים ותוצאות ניסוייות מעולות לא מלמדות מאום על סיכויי ההצלחה בעתיד.  עיקר העבודה של גמלון התהליך (up scaling) עדין לפנינו, שלא לדבר על שיווק, מיצוב וכמובן מכירות.

אני מקווה שאם נגיע לשלבים הללו אני כבר אוכל לפרוש ולהפקיד את המושכות בידי מומחים לדבר.  אבל כרגע, מה שמטריד אותי זה בסקלה של ימים ושבועות ולא רבעונים או שנים.  אז מסע רכבת ההרים נמשך במלוא עוזו, רגע למעלה עם תקוות מחודשות והרבה רגעים אחרים של אוזלת יד מול מציאות כלכלית עייפה ומנוכרת.

עם כל הבעיות, דווקא ביומיים האחרונים נפגשנו עם שני משקיעים פוטנציאליים.  הראשון מייצג קרן הון סיכון פרטית וזריזה, ומה שטוב, די קרוש בתחום הפעילות שלנו.  הגענו אליו דרך קשרים כך שהגענו לאיש המתאים ובזמן המתאים.  המצגת הייתה מעולה, הבחור התעניין, שאל שאלות לעומק ולשם שינויי שאלות חכמות ומושכלות.  לא היה לי ספק שנוצר קשר מעולה.  הוא התלהב ובתום הפגישה אמר שתוך שבועיים ייתן לנו תשובה של כן או לא ואם יחליטו להמשיך איתנו, בישיבה אחת של כמה שעות "עד שיעלה עשן" כדבריו, נסגור את כל העניינים הכספיים.

המשקיע השני, אחד שכבר עשה exit אחת מוצלחת של כמה מאות מיליוני דולרים.  ושדווקא לגביו היו לנו חששות כי התחום שלנו שונה לחלוטין מההתמחות שלו, הפתיע אותנו.  הגשנו לו הצעת השקעה מתונה וצנועה ואחה"צ קיבלתי טלפון מהנציג שלו. הוא מעוניין לדעת באיזו השקעה יוכל להשתלט על החברה.  כמובן שכאן מדובר בסכומים שונים לחלוטין, שלא לדבר על מבנה השקעה שונה, סוג מניות חדש וכו'  כפי שכתבתי, הפתעה מוחלטת.

אז עכשיו אני מלהט באוויר ארבעה כדורים לוהטים, שני משקיעים, החממה והעסקה הגדולה ביותר שלנו שעומדת ממש לפני סגירה.  עסקה עם אחת החברות המובילות בעולם בתחום שלה, שלא לדבר על אחת החברות הישראליות המוצלחות ביותר.  הכל קורה ביחד, האינטנסיביות בשמיים ואני מתאם, מדבר, נפגש ומקווה לטוב.

בסימן של אופטימיות, מועצת המנהלים הודיעה לי לשמור את מכתבי הפיטורין ולא לתת אותם עדיין...  (המשך יבוא)

לאחר כמה שנים של פעילות כחברת חממה, נגמרו התקציבים ולא אושרנו לעוד שנה של פעילות בתמיכת המדען הראשי.  אחד המשקיעים שלנו מת ממש בשלב מתקדם של דיונים על השקעה של שלושה וחצי מליון דולר בחברה, אללה ירחמו.  אחד המשקיעים האחרים איבד את מרבית הונו וחלק ניכר מעסקיו במשבר הכלכלי האחרון.  משקיע אחר עסוק בכמה חברות שלו שאף הן במצב קשה ואין לו זמן עבורנו, אני מנהל מגעים קדחתניים עם קרן ההשקעות שכבר השקיעה בנו  ובקיצור.. המצב לא פשוט.

מה שאירוני הוא שדווקא עכשיו מתחילות להיכנס הזמנות למוצרים שלנו, יש לנו הזמנות לדוגמאות מיצרני ענק בינ"ל שמתעניינים ואפילו מוכנית להזרים כספים מוגדרים לפרויקטים מסוימים.  התקדמנו בצורה מטאורית בשנתיים האחרונות גם מבחינה מדעית ועוד יותר מבחינה עסקית אבל הכל תלויי בחודשיים שלושה הבאים שדווקא  אותם אני מתקשה לתקצב.  עוד פגישות ועוד פגישות.  הקרן שהייתה הקרן הגדולה בישראל, אף היא מתקשה לגייס את הכספים הנדרשים לקיומה.  וגם כאן יש אירוניה מדהימה שכן יש המון כסף בעולם, גם מוסדי וגם פרטי אלא שבגלל המשבר אנשים מחזיקים את כספם, נצמדים לו ולא לוקחים סיכונים.

ואירוניה אחרונה היא שלמרות שאני מתאמץ כמו מטורף לפתור את הבעיות ולנתב את החברה להמשך פעילות ונתיב של הצלחה, בסתר ליבי אני רוצה שהיא תיסגר.  אני רוצה לפרוש שוב ולהגשים חלומות חדשים.  אני משתוקק טיול אופנועים ענק בארה"ב, או באירופה, מנוחה ממרוץ העכברים והכי חשוב שקט.

ראיתי ב- ynet  מאמר על 'אמהות מניקות נגד פייסבוק'  כמובן שקראתי, ומיד הלכתי לבדוק במה מדובר.  תמיד חשבתי שאין מראה יותר יפה מאישה מניקה, הפעילות הכי שלווה, סקסית וטהורה, שאפשר ובקיצור, שלמות למהדרין.  אהבתי את תקופות ההנקה, את האווירה שסביב, אולי עזר שבדיוק באותן תקופות שייטנו על היאכטה שלנו בין האיים בים הקאריבי..  אבל לא זו הנקודה.  

היה מצחיק לראות עד כמה האמריקאים עסוקים בלתחוב את ראשם לעמקי ישבניהם.  עסוקים בלתת נופך פורנוגרפי למה שהוא הדבר הכי טבעי ויפה בעולם.  אני בטוח שהחברות שמכינות תחליפי חלב אם מחככות את ידיהן בהנאה, פייסבוק עושה את המלאכה עבורן. 

אבל בכל זאת, טיילתי לי שם וראיתי שם 'תמונה' ששבתה את ליבי.