לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

זהו זה... אהבות

עם השנים, החרמנות התעדנה. אני רואה יותר יופי סביבי, חש עוד תשוקה, רצון למגע, לכיבוש חדש ולאותו זמן נפלא של אחרי - נס החיים, איחוד נשמות לשנייה.
Avatarכינוי: 

בן: 61

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אני לא ממהר לשום מקום..


אני לא ממהר לשום מקום.  גם כשאני נוסע 150 קמ"ש בתנועה שנוסעת רק 120 קמ"ש אני לא עושה את זה כי משהו מחכה לי או שאני מאחר לפגישה חשובה עם משקיעה.  אני פשוט אוהב לנסוע מהר.  לנסוע מהר בכביש ריק כל אחד יכול וכמובן שהסבירות לדו"ח די גבוהה.  לעשות סלאלום במהירות גבוהה בין מכוניות נוסעות זה מרגש וגם לא נותנים על זה נקודות כי מי כבר יכול לתפוס את מי שנוהג כך.

 

התאוצה האדירה של האופנוע היא כמו זריקת אדרנלין, המהירות עם שאגת המנוע הצווח במהירות הקרובה לתחום האדום, מוסיקה ערבה לאוזניים צמאות.  רעש הרוח החודר את הקסדה (היקרה וה'שקטה') הוא סם ממכר שמצריך מנות גדולות ותכופות על מנת למנוע את הקריז.

 

משעשע אותי לראות את אלו שמביטים בי במבט סלחני ברמזור.  הרי לפני רמזור אחד, האצתי ביבבת מנוע בסל"ד מיירבי והשארתי אותם הרחק מאחור רק על מנת שיגיעו אחריי לרמזור הבא בו נשוב על מה שעשינו מההתחלה.  מבט סלחני ואני פשוט מרחם עליהם.  הם לא יודעים את הריגוש שבהאצה הרבה יותר חזקה מכל פורשה או מכונית על.  0-100 קמ"ש בפחות משלוש שניות אלו כוחות ג'י שכמעט ומעלפים את מי שאינו רגיל בכך, זו האצה מטורפת, גלגל עליון עולה מעט לאוויר, הגוף רוכן קדימה, המנוע שואג ורוטט ואני מרגיש כל כך חיי (עד התאונה הבאה יהיו אלו שיאמרו) אני כל כך שמח שיש עוד ריגושים בעולם.

 

בעצם אני לא בטוח איזו מהרכיבות מרגשת אותי יותר, הרכיבה על האופנוע או הרכיבה עליה אבל בדבר אחד אף היא לא יכולה להתחרות באופנוע, כוחות הג'י שהיא מפעילה, נמוכים וממוקדים במקומות אחרים ובקיצור, אין מקום להשוואה זה טוב וזה טוב ואני לא אוותר על אף אחת מהרכיבות כל עוד אני יכול.

 

כשאני רוכב מהר וחלק בין מכוניות יש סוג של נהגים שמרגיזים/מצחיקים אותי כל פעם מחדש.  כולנו מכירים את הנהגים ה'מאוהבים', אלו שמגיעים למסלול השמאלי בפרץ של נטילת סיכון ועקיפה במהירות האדירה של 90 קמ"ש.  אלו משהגיעו למסלול השמאלי, מתאהבים ונשארים בו זמן ארוך למגינת ליבם של נהגי המכוניות בשיירה הארוכה שמצטברת במהירות מאחורי המאוהבים.  לי כמובן שאין הם מפריעים שכן אני עוקף אותם במהירות מימין וממשיך הלאה עד המאוהב הבא.  אבל יש בין המאוהבים זן אחד מיוחד במינו.  הנהגים מהזן המיוחד 'המושכים' אלו מקיימים את כל התכונות של המאוהבים עם תוספת אחת קטנה.  אהבתם למסלול השמאלי (או לכל מסלול) כל כך גדולה שבדרכם חזרה למסלול ממנו יצאו (במקור, לפני הרבה ק"מ ועוד יותר הרבה נהגים אחרים עצבניים) ובכן בדרכם חזרה הם משתהים על הפס המקווקו המפריד בין המסלולים.  במילים אחרות, הם מאותתים ימינה, מתחילים לעבור למסלול הימני או האמצעי ונתקעים על הקו המפריד בין המסלולים.  כאן הם יוצרים בעיה קלה עבורי שכן קשה לי להחליט אם לעבור אותם משמאל או מימין.  אני מצפה שהם יפנו את המסלול השמאלי אבל לך תדע כמה זמן יהיו תקועים וכנ"ל גם לגבי המסלול הימני.

 

בעצם, את מרבית נהגי המכוניות אני רואה כאויבים הזוממים להרוג אותי.  אני ממש חושש כל הזמן ולכן מביט בנהגים טוב טוב על מנת לתפוס בזמן את אלו שמטים את הראש לקראת פניה שהם מבצעים מיד וכמובן ללא איתות, אלו שרק מחכים לעבור מסלול בפתאומיות, ממש לפניי (סומכים על הבלמים שלי) או בשנייה שאני עומד לעקוף אותם.  אני חושש ולכן אני ממוקד לחלוטין בנהיגה, לא מדבר בטלפון, לא מקשיב למוזיקה (חוץ מהמנוע כמובן) רק מביט קדימה בתנועה ומתכנן איך להימנע מהנהג שמחזיק טלפון ביד אחת, סיגריה בידו השנייה ומכוניתו נעה ונדה כמו שיכור ממש לפני שהוא נופל מהמדרכה.  הנהגים היחידים שאני מעריך הם אלו שמתחשבים, שרואים בך נהג עמית עם הזכות לחיות אבל אלו בטח נהגי רכב דו גלגלי שנענשו על משהו רע שעשו בגלגול קודם ונידונו לרכיבה במכונית.

 

אני אוהב לנסוע בשוליים ולראות את אלו שאמנם יושבים במזגן אבל הם יושבים ויושבים ואני עוד כמה דקות מגיע ולא רק שלא בזבזתי את זמני בעמידה בפקקים אלא אפילו נהניתי מנהיגה מאתגרת ומהמחשה שהבסתי את הממסד, זה שדן אותנו לאותם פקקים בעבור בצע האגרות הנגבות חדשות לבקרים.

 

בפקקים אני 'אוהב' במיוחד את אלו ה'עומדים' אלו שעוצרים על הקו המפריד בין המסלולים, אלו הם נהגי טוסטוסים מתוסכלים שמשוכנעים שה-SUB הענק שרכשו יכול לעבור בין טורי המכוניות ולהשתחל קדימה, זה רק עניין של זמן וכמובן מיקום הרכב בין המסלולים.  אלו,ויש בינן גם הרבה נשים, מאלצים אותי לעבור בין הנתיבים במקום לנסוע ישר בין המכוניות העומדות ונפנף לשלום לפריירים העומדים בפקקים.

 

הכי אני אוהב לראות בפקקים את ה- SUBים הענקיים האלו עומדים, אישה קטנה נוהגת ברכבים המיותרים הללו, או גבר קטן או בעצם גם גבר גדול או בקיצור, למה להפלות, מצחיק אותי כל אחד שנוהג במפלצות הבזבזניות הללו, אוסף של גברים עם זין קטן ונשים עם חוסר ביטחון עצמי, אחרת איך אפשר להבין שעל פני האדמה עם אוצרות הטבע המדללים שלה, הם מצדיקים בזבוז משאבים ששייכים בעצם לכולנו.  בזבוז של דלק ואנרגיה לייצירת ובניית המפלצות המכוערות הללו רק על מנת שראש זין (dick head) עם חוסר ביטחון עצמי ייסע ברכב שבפיליפינים מסיע 25 עובדים.  כאן הוא יושב לו לבדו, כל המושבים הריקים סביבו ומה הוא חושב לעצמו, האם באמת הוא חושב שזה עושה אותו יותר?! משהו יותר...

 

שבת שלום ונסיעה נעימה לכל הקוראים, גם אלו שעזבו אותי בשאט נפש לאחר שקראו את הפוסט הזה העצבני.  אני הולך לרכב על האופנוע בהרי ירושלים ונראה מי ייהנה יותר.

 

נכתב על ידי , 16/5/2008 09:42   בקטגוריות אופנועים, טיול והתאונה, שחרור קיטור  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



120,693
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנץ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנץ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)