זהו זה... אהבות

התעייפתי ויצאתי מהבריכה, השרירים שלי נפוחים ממאמץ השחיה.  הלכתי לכיוון המלתחות להשתין ושתי נערות העיפו בי מבט, אירוע לא נדיר אבל גם לא תדיר במיוחד, ידעתי שאני נראה טוב ולא רק לגילי.  הרגשת המלאות בשרירים המאומצים הייתה משכרת, אולי זה מסביר את הרגישות המיוחדת שלי למבטים של נשים, באותו צהרים בבריכה בפינלנד.

בדרך כלל הנשים הפיניות שמורות ומודעות היטב לגופן ולעניין הכושר.  הן שומרות על עצמן ולבד מהעובדה המצחיקה שהן אוהבות לצבוע את שערותיהן לשחור, הן נראות ממש טוב.  גם באותו יום חייכתי לעצמי למראה נערה צעירה, חטובה ומטופחת, שדיים צעירים גואים מבעד ביקיני קטנטן, שערותיה שחורות משחור אלא מאי, שורשים בלונדיניים להפליא.  אבל באותו יום ראיתי דווקא הרבה נשים מלאות, גם נערות צעירות וגם מבוגרות.  הרבה יותר מכפי שאני רואה בבריכה בדרך כלל, אולי זה בגלל שהיה יום שבת ואולי סתם יצא כך.

בדרכי חזרה לבריכה, צעדו שתי נערות לפניי, שתיהן יותר ממלאות אבל גופן מעוצב כמו היו יצירות של בּוֹטֵרוֹ.  כל כך נהניתי למראן שהמשכתי ללכת ולהביט למרות שהן פנו לבריכה הפתוחה שמעבר למתחם הסגור בו אני שוחה בדרך כלל.  הן יצאו החוצה, מפטפטות נערה עם רעותה, והתזוזות שהיו שם הרנינו לי את הלב.  עשיתי עצמי כאילו גם אני מעוניין לבדוק את הפעילות בבריכה הפתוחה, שם היו גם מגלשות מים ושאר מיני מתקנים אבל הקור הפיני הקיצי, הבריח אותי פנימה חזרה.  היות ואני מי שאני, לא יכול הייתי לשים לב לאם שישבה ליד הדלת עם שתי בנות קטנות.  שערותיה כהות מהרגיל, תספורת קארה, גופה תמיר והיא הביטה בי כשעברתי לידן.  לא רק שהביטה אלא גם התמתחה, קימרה מעט את גבה, זקרה את שדיה קדימה ובכפות ידיה שיפרה את מה שלא היה צריך לשפר בשערה.  גם אם הייתי מעולף הייתי שם לב לשפת הגוף שלה או כך לפחות חשבתי.

חזרתי חזרה לכיוון הבריכה והתכוננתי להמשיך בשחייה.  בטרם הסירותי את המשקפיים, ראיתי אותה צועדת לכיוון כזה שהייתה חייבת לעבור לידי, היא ושתי בנותיה הקטנות.  גופה עטויי מגבת אם כי קווי המתאר היו מענגים למבט, פניה צנומים מעט, עיניים בהירות אך ירוקות, לא כמו התכול השולט כאן בסביבה.  הצלבנו מבטים ואני ידעתי שיש כאן עניין, יש מתח, יש התחלה של סיפור או הרפתקה.  בכל זאת נכנסתי למים כי זו הייתה התוכנית ותוכניות לא משנים אלא לכל היותר מתאימים למציאות משתנה.

חשבתי שאני מרגיש את המבטים שלה.  היא בטח הלכה לג'קוזי וידעתי, חשתי את מבטה מטייל על גופי, הייתי בטוח שהיא מתבוננת בי, לפחות מבט אחד קצר לפני שתיכנס לג'קוזי עם בנותיה.  שחיתי בכוח ובעוצמה, תנועות חלקות שקידמו אותי עם שובל כמו סירה מהירה.  סיימתי את התוכנית לא ממש בשלמותה, השתוקקתי לראות את אותה אישה צעירה שוב, ויותר מקרוב. 

אחת הבנות הקטנות שלה נצמדה אליה ופינתה לי מקום בג'קוזי.  התיישבת באחת, נותן למים החמים לעסות את השרירים בכתפיי ובגבי.  ראשי מוטה לאחור כאילו תענוג המים הגואשים סביבי, הוא הדבר היחידי בחיי.  השענתי את זרועותיי לצדדים, ידעתי ששרירי הכתפיים שלי מודגשים ונראים ממש טוב.  ראיתי אותה מזווית עיניי, מגניבה בי מבט חטוף.  התרווחתי, פשטתי רגליי קדימה ונגעתי לה ברגל נגיעה עדינה, כמעט ובלתי מורגשת.  היא לא הזיזה את כף רגלה.  הרגשתי כאילו כל חושיי ממוקדים באותה נקודת מגע בוערת, כמו עיוור שכל שאר חושיו מפצים על אובדן הראיה כך כמעט וראיתי את כף רגלה מתחת למים המבעבעים.  זה נמשך ונמשך ואז נזכרתי באישה היוונית ששרפה את התייר האנגלי שהתחיל איתה ונסוגותי, לא נגעתי בה יותר, לא חדרתי יותר את התחום שלה.

כשיצאתי מהמלתחות היא עמדה ביציאה עם בנותיה.  משראתה אותי, שילחה את בנותיה קדימה, פנתה אליי, עיניה רושפות אש ירוקה, ושאלה אותי 'האם זה היה מכוון' היססתי ואז עניתי לה שכן.  'חשקתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך שם ליד המסעדה, שאפתי להרגיש אותך ויותר'.  עניתי, מבלי לנסות ולעדן את הכוונות שהיו לי.  'לא היית צריך' היא אמרה לי בעוצמה, הסתובבה והלכה אבל הסומק שראיתי בפניה, יורד וכובש את צווארה, לא היה סומק של רוגז.  הברק בעיניה היפות וצילו של החיוך בקצות שפתיה סיפרו לי את שביעות רצונה.  הלכתי מאושר הביתה, צועד בצעד קליל והרבה חדווה בלב.

אני לא זוכר מדוע בדיוק הגענו לבית החולים, חששנו שיש לבן משהו אבל בסופו של דבר זה לא היה רציני.  לאחר שעות בהן חיכינו לרופאים ולבדיקות, כמקובל, מצאנו את עצמנו שלושתנו, ליד מיטת בית חולים, מביטים אם באב ובבן בחיוך של הקלה.  אשתי ישבה על המיטה ליד ערימת ניירות מסודרת, תוצאות הבדיקות.  אני ישבתי על כיסא בצד המיטה והבן עמד לידינו, חסר סבלנות ומשועמם.  אמרתי לו שהוא לא חייב לחכות לניירות השחרור, אנחנו נדאג לשאר הסידורים והוא יכול ללכת.  הוא חיבק אותנו, אב ואם בתורם והלך.  הצחיק אותי לראות את הקפיציות המשוחררת בהליכה שלו, זו שנעדרה כשהגענו לבית החולים מלאי חששות.

נשארנו שנינו ביחד, ממתינים לרופא ולניירות השחרור.  החלפנו כמה מילים על החששות שהתבדו.  חשבתי מה עוד יש עלי לעשות הערב או שמא להשתחרר ולא לעשות מאום.  שתקנו בשלווה של רפיון.

הרופא בא אלינו, רופא אחד מאלו שעובר במיון ממיטה למיטה.  הוא שאל היכן הבן ואמרנו לו שהלך.  הוא חייך ואמר לאשתי שהוא מבין את הבן.  היה משהו מוזר ברופא.  שערו היה בהיר, כמעט בלונדיני לחלוטין, אך בניגוד למה שהייתי מצפה מאיש עם תווים סלאביים ושיער צהוב, שערו לא היה חלק אלא מתולתל כולו.  מקורזל, כמעט כאותן נשים עם שיער בהיר וקלוש שעושות במספרה תלתלים ובמחשבתן הן תימניות אסליות.  אלא ששערו של זה לא רק שהיה צהוב ומקורזל אלא גם סמיך מאוד. 

הוא הניח יד על כתפי ופנה אלינו.  מבלי להסיר את עיניו מאשתי, הוא הסביר את התהליכים לשחרור הבן ומה אנחנו צריכים להביא ולקחת מקופת החולים.  תוך כדי דיבור, הוא התקרב לאשתי, קולו נמוך ואינטימי.  הוא המשיך לתאר את התהליך בבית החולים והחל מחכך את שערו בצווארה בתנועות חתוליות.  אשתי קפאה במקומה מביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה, מופתעת ללא ספק לא פחות ממני.  חשבתי 'איך הוא מעז'.

דבריו של הרופא נשמעו כמלמול נמוך ופסקו משהחל לנשק את צווארה של אשתי.  לא זזנו, רק התנועות הרכות של הרופא, מנשק ונושם נשימות רכות על עורפה.  לפתע אשתי זעה תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת כלפי שפתיו של הרופא.  תנועה קטנה כל כך אבל עיניה אמרו לי דבר אחר לחלוטין.

חשבתי מה כבר הם יכולים לעשות בנסיבות האלו ואז נזכרתי במה שהיא ואני עשינו בחדר מלא אנשים ישנים וידעתי שאין שום גבול אפשרי במיוחד שיש וילונות שאפשר לסגור סביב המיטה.

אשתי נשכבה לאיטה על המיטה והרופא המשיך להתחכך בה בעדינות ולנשק את פניה, לאט עושה את דרכו אל שפתיה.  הוא רפרף על שפתיה בנשימות חמות ואשתי לא זזה רק עצמה את עיניה.  בקצה לשון הוא צייר עיגולים ארוטיים של תאווה על עפעפיה הסגורים ואשתי נאנחה אנחה קלה, שפתיה נפתחו והוא נישק אותה.  הנשיקה הייתה עדינה, חיכוך של שפתיים וקצה לשון חוקרת ואז אשתי הרימה את ידה והצמידה את ראשו אליה לנשיקה מלאה תשוקה.  החלוק הלבן שלו היה פתוח והסתיר לי את מה שקרה אבל ראיתי תנועות גליות של הבד, חשבתי 'אולי הוא פותח את מכנסיו'.

אני המום לחלוטין. יחד עם זאת הרגשתי את חלציי גואים, פני סמקו וליבי הלם בחוזקה.  זזתי רק הבטתי בעיניים פקוחות לרווחה, בקושי נשמתי.  לא ידעתי מה ולא רציתי לנפץ את הבועה או שמא היו הדברים חזקים ממני וממנה גם יחד.

לרגע הרופא ניתק ממנה, מביט בה בעיניים עזות ממרחק נשימה.  מביט ורואה את ההסכמה, את הכניעה המוחלטת של מנצחת בזירה.  הוא הזדקף ובתנועה זורמת אחת סגר סביבנו את הפרגוד.  אי של סערה בלב חדר המיון.  אשתי התיישבה, חלצה נעליה, הניעה את רגליה קדימה ואחורה כחוככת בדעתה אם כי אני כבר ידעתי.  כבר ראיתי את סומק התשוקה מנץ לחיה, הלמות ליבה פועמת רקה עדינה. אני ידעתי אנה היא הולכת ולאן הוא בא.  היא סכלה רגליה על המיטה ובתנועה חלקה פנתה כלפי מרשות המיטה. מבטנת את גבה, זקורת ישבן.  יד אחת אוחזת במראשות המיטה וביד השנייה היא הורידה את החצאית הפרחונית, חושפת את רגליה השזופות וישבנה מודגש בחוטיני הלבן הפשוט.

הרופא נעמד מאחוריה, כנפי חלוקו נפתחו והסתירו את מה שקורה שם אם כי ידעתי מה הוא עושה.  פניה של אשתי פנו מעלה, קימור צווארה מקסים.  ידעתי כי היא רוצה שיאחז בה בחוזקה.  הרופא, כאילו וניחש את מחשבותיי, רצונה, שלח כף יד חמה ועטף את פיה של אשתי, מושך אותה, מצמיד אותה אליו, עושה משהו שם ושניהם דממו, ללא תנועה או תזוזה.  רק לבבות הולמים הרעימו את השקט סביב המיטה.  אשתי נאנחה ונלחצה אליו, מניעה את אגנה בתנועות הקטנות שאני מכיר כה טוב.  הסומק טיפס מטה במורד צווארה, נשקף דרך הכפתור הפתוח בחולצתה.  הרופא המהם לעצמו.  אשתי הפנתה מעט את עיניה והביטה בי בעיניים בוהקות.

מזמן לא ידעתי עוצמת רגשות וריגוש כזו.  תהיתי אם זו היא נקמה או חוויה מתקנת או עונש על מה שאני, או מה שהיא, או אולי לידה מחדש..

בקצה הציפורן

פצעתי קליפת

ליצ'י אדום בוהק. 

בשרו לבן, עסיסו ניגר

טבלתי בה ליצ'י 

קריר היה בלהטה

סיירתי במחוזות תשוקתה

היא, את הליצ'י אהבה

אנחה ועוד אחת

אגן מונף אל על

הליצ'י מחבר להטה

ללב, אצבעותיי.

משנרגעה,

הכנסתי הליצ'י

בין שפתיי

טעים היה במיוחד.