זהו זה... אהבות

אפילו וותיקי בית המשפט, אנשים שבאים בשעריו הרבה שנים, לא מפסיקים לספר את סיפורו של יהויכים.  אדם נכנס לבית המשפט במקרה, ממש ללא כוונה ומסיים בבית משוגעים.  הסיפור תמיד מלווה באנחה עמוקה, משל היה המספר מרגיש את נטל הסיפור וכובדו על כתפיו הוא.  הסיפור גם היה תמיד מלווה בנמשל לחיים המודרניים שאין אנו יודעים לאן לוקחים אותנו גם אירועים שלכאורה, חסרי משמעות הם.  והמסקנה נאמרה שוב ושוב "אדם יודע איך הוא נכנס להרבה מקומות, משלושה אין הוא יודע איך יצא, בית חולים, תחנת משטרה ובית המשפט".

היה זה יום רגיל לחלוטין בבית המשפט, עורכי דין בגלימות הולכים אנא ואנא במבטים מלאי חשיבות עצמית כאומרים "אני עסוק עד מאוד, באתי לייצג לקוח חשוב בפני שופטים שאני מאכיל מכף ידי".  פקידי בית המשפט סובבים ומכינים את שצריכים להכין עד בוא השופטים ואלו, ספונים בלשכות ומרגישים כמעט כבוראים, ברצונם יתנו או ייטלו חיים שכן החיים בבית האסורים כמעט ואינם נחשבים לחיים.  נשפטים ונתבעים סובבים מכופפים, כאילו הילת הצדק המרחפת סביב השפילה גם את הזכאים שבינם.  הדמויות האנושיות בבנין הבטון האפור, נעו בארשת חשיבות המכסות ערוות ריקנות מהדהדת.

יהויכים בכלל היה בדרכו לקניון הסמוך לפגוש ידיד נעורים בבית קפה.  אלא שהיה צריך לשלוח מכתב וחשב שיחסוך זמן אם ישתמש בשירותיו של סניף הדואר אשר בבית המשפט, ממש בדרכו.  כך לא יוצרך לסטות מדרכו לסניף הגדול שבזמנהוף.  הוא עמד בתור בכניסה להיכל המשפט וקיבל בתודה מגש קטן של פלסטיק בו היה אמור לשים את ארנקו, שעון, חגורה, מעט המטבעות שנשא בכיסו.  בקיצור, כל דבר מתכת אשר היה עשויי להרגיז את הזמזם במכשיר הבדיקה הביטחונית.  הוא הניח את החפצים במגש והושיט אותו לבודק.  זה הושיט יד באדישות מבלי להסיט את מבטו מצג המכשיר המשקף את הנכנסים.  פסע יהויכים קדימה שני צעדים, עמד בסבלנות וחיכה לתורו לעבור בשער המכשיר ורק משעבר, שם לב להמולה ולצעקות.

מצידו צץ ברנש ודחף אותו ממקומו, איבד יהויכים את שיווי משקלו ונפל, המשקפיים טסו לאן שהוא ויהויכים הזדקף ולא ידע לאן ילך קודם לכיוון המשקפיים שנעלמו או שמא לקחת את חפציו מסלסלת הפלסטיק.  עד שהוא מתלבט ומניע את ראשו מד לצד זינקו לעברו שני שומרים חסונים, תפסו את זרועותיו, הפילו אותו לרצפה ואחד שאג באוזנו "שלא תעיז לזוז" והשני צעק כלפי אולמי החדרים שהם תפסו אותו.  יהויכים ניסה לשחרר את זרועותיו ולהסביר לשומרים שהוא רק לדואר, אבל אחד מהם הטיח את ראשו לרצפה ויהויכים איבד את הכרתו.  משהתעורר מצא את עצמו אזוק על שרפרף בחדר קטן וסביבו המולה של שומרים המברכים את עצמם על שהצליחו לתפוס את הבעל האלים שניסה להימלט.  לשווא ניסה להסביר להם יהויכים שוב ושוב מיהו אבל הם התעלמו ממנו לחלוטין וכעבור כמה שעות, הוא הובל עם עצירים אחרים למשאית מיוחדת שלקחה את האסירים והובילה אותם לבית המעצר.  

אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה באותו לילה בבית המעצר.  בבוקר, מצאו הסוהרים גופת אסיר בשלולית דם בפינת חדר המעצר, עט תקוע בגרונו וחולצת יהויכים מגואלת בדם הנרצח.  לא עזר ליהויכים הסברו שזה לא הוא, פשוט דחפו אותו על הנרצח כשזה עוד גסס והוא בכלל רק נכנס לבית המשפט על מנת לשלוח מכתב.  גם במשפט לא הועילו טענותיו כי מדובר כאן בטעות בזיהויי וכי הוא לא בכלל אותו בעל אלים.  אפילו הסנגור שמונה לו מטעם בית המשפט היה מהנהן ואומר "זה בסדר, אל תדאג, אני עוד אוציא אותך מכאן" ואכן, הוא יצא משם אך בדרך לבית הכלא לחמש עשרי שנות מאסר.  רק משהגיע לבית הכלא ונלקחו טביעות אצבעותיו הובררה הטעות.  מה שלא שינה במאום את גזר הדין במשפט הרצח בו נמצא אשם.

יהויכים הרגיש כמו איוב מודרני.  החיים בבית הכלא וטיעוניו הבלתי נלאים לחפותו הביאו אותו בסופו של דבר לאגף הפסיכיאטרי של בית הכלא.  אין המספרים את סיפורו יודעים מה בדיוק קרה לאחר ששופט אחר, כמה שנים אחרי המשפט המקורי, שלח אותו לבית חולים פסיכיאטרי.  אין הם יודעים אם נשאר שם או אולי, יצא עם השנים.  אין יודעים אם יש לו משפחה שחשה בחסרונו ומה עלה בגורל משפחתו, אם הייתה לו כזו.

בשלב הזה המספרים, בטלני בית המשפט, מצקצקים בלשונם ואומרים דברי חוכמה, איש כמידת חוכמתו והעיקר, הם מרגישים כמה נועזים הם שבאים יום יום למקום כה מסוכן.

חיכיתי להם למטה, מעט מתרגש, לא ראיתי אותו כבר חמש עשרה שנה.  המטפל משך את כיסא הגלגלים מהמעלית בגבו אלי, ומשהכסא יצא מהמעלית, פנה בעדינות כך שראיתי אותו.  מיד זיהיתי אותו, הגבות העבותות, האף הנשרי והעיניים העזות לא השתנו לחלוטין.  הוא היה כפוף בכיסא, ראיתי שהוא התכווץ מעט אבל לא היה מקום לספק.  לא רציתי לגשת אליהם מיד, חיכיתי עד שיגיעו לוואן המיוחד שאוסף את הזקנים ומביאם למקום בו הם מבלים את היום.  איני יודע מה שם המקום, כי זה לא בדיוק בית אבות, הם לא נשארים ללון שם אבל את היום הם מבלים שם מי בהכרה ובפעילות ומי בבהייה בטלוויזיה או דרך החלון, במכוניות העוברות ושבות בדרך הסמוכה.  מקום נעים, כמה עצים סביב ואפילו הכביש בינות בתים נמוכים ללא הרבה תנועה.

לאחר שהמטפל תמרן את הכיסא לוואן, נכנסתי גם אני והתיישבתי על עקביי מולו.  אני לא חושב שהוא זיהה אותי, 'עזרא', אמרתי לו מי אני, 'חבר של דורון' ניסיתי להזכיר לו.  הוא הביט בי ולא ראיתי שזכר אותי.  לא הצטערתי, אמנם הוא האב של החבר הכי טוב שלי אבל הוא תמיד היה מרוחק במין הדרת פנים של פטריארך, אב משפחה.  עם האם, שנפטרה לפני הרבה שנים, הייתי הרבה יותר קרוב, מקשקשים באנגלית שהיא ניסתה להנחיל לנו ללא הועיל, וכמובן אוכלים את המאכלים.

לידו בואן ישבה אישה קשישה בכיסא גלגלים כסוף מסוג שמעולם לא ראיתי, אבל התאים מאוד לצבע השיער שלה.  על קיר הוואן, ממש ליד הכיסא שלה הייתה מסגרת עץ דקה ובה מה שנראה היה כתעודה או דף מידע.  קמתי כפוף והלכתי לכיוון הזקנה, נזהר בדרכי שלא לנגוע במטפל.  ליד המסגרת שוב התיישבתי על עקביי וקראתי את מה שהיה כתוב שם.  שנת הלידה, השכלה, קורות החיים במדינה ממנה עלתה ארצה, למי נישאה ואת מי ילדה, עבודותיה השונות והתחביבים שמעסיקים אותה במקום בו היא מבלה את הימים.  לרגע נזכרתי בדפי המיידע המוצגים ליד האופנועים בחנות.  לא צריך לשאול דבר את המוכר, רק לקרוא ואפשר לדעת כמעט הכל.  לפחות את הפרטים הטכניים והמוני נתונים ומספרים.  למרות זאת, את החוויה האמיתית, אי אפשר למצוא שם וחייבים לקחת את האופנוע לסיבוב.

הסתכלתי לכיוונו של עזרא וראיתי שגם ליד הכיסא שלו יש מסגרת דומה.  לא הבנתי איך לא הבחנתי בה קודם לכן.  חזרתי למקומי הראשון וניסיתי לקרוא מה היה כתוב שם ולא בדיוק הבנתי.  היו משפטים כתובים בכתב יד ומחוקים בדיו אדומה.  תמונה דהויה של אישה, כמה מילים לא היו מחוקות, שמות של מקומות, חלק זיהיתי כשמות של רחובות בתל-אביב, בשכונות הישנות.  מעט תאריכים ולמטה היו כמה מילים מחוקות אבל נראה היה לי שהיה כתוב שם 'אאא, אני אוהבת אותך'.  ניסיתי למצוא עוד כמה רמזים, רציתי להבין מה כתוב שם או איך זה בדיוק מתקשר לעזרא אבל לא היה לי מושג.  'מה בדיוק יש כאן?' שאלתי את המטפל אבל כבר הגענו למחוז חפצנו והוא היה עסוק בהורדתו של עזרא מהוואן מכדי להקדיש לי תשומת לב.

בית לבן עם גג אדום, הרבה חלונות מרובעים בחזית, ושני עצי פיקוס ענקיים עוטרים אותו משני צדדיו. גדר מתכת נמוכה, צבועה בירוק, תוחמת דשא עזוב שגדל בחצר.  זה היה בסדר, לא נורא, דומה למקומות אחרים שאנשים התעייפו מלטפח.  נכנסתי פנימה והיה לי חם.  האנשים ישבו מפוזרים בחדר הגדול, כמה קבוצות היו עסוקות בכל מיני עיסוקים שהחברה המודרנית החליטה, טובים ומעניינים לזקנים, כמו רקמה, משחקי קלפים, ועוד משחק שהיה מעורב בו כרוז, כדורי פינג-פונג ממוספרים ואנשים שממלאים טפסים.  נראה לי כטיפול בהלם לנפגעי בירוקרטיה.  לא היו הרבה צעירים באולם, אפילו הכרוז היה אדם מבוגר.  לא מצאתי ספריה לבד מכמה ספרים על מדף נידח וירחונים ישנים מפוזרים על שולחן קפה קטן בפינה. 

חשבתי שאנוח מעט בטרם אמשיך בדרכי, המקום נראה לי כנווה מדבר בים העיסוקים המטורפים שעוד תוכננו לי להיום.  ישבתי בצד בכורסא שראתה ימים טובים מאלו וקראתי גליון 'לאישה' בן עשר שנים.  נראה לי ממש מתאים לימינו, האופנה השתנתה כמה פעמים וחזרה בדיוק למקום בו הייתה אז, הבעיות נצחיות כמובן, ואפילו הפרסומות היו דומות כי מי לעזאזל מכיר את המוצרים האלו.  אפילו וראיתי אותם על המדפים בבית עשרות שנים לא הייתי יודע למה הם משמשים ומי צריך אותם.  בסביבות שעה עשר, נכנסה אישה צעירה עם עגלת אוכל ושתייה.  לבושה בג'ינס דהוי וטי-שירט לבנה, מעט גדולה עליה.  למרות שדחפה את העגלה והייתה רכונה קדימה, ניכר היה שהיציבה שלה מאוד זקופה.  לא גבוהה במיוחד, שיער שחור אגוד בקוקו, פנים בהירות ועיניים צוחקות.  מיד משנכנסה השתנתה האווירה בחדר, כאילו הניצוץ שבעיניה הדליק את הזקנים והזקנות.  אנשים פנו והביטו בה, או אולי בעגלה והמולת הקולות התגברה.

היא עברה בין הלקוחות שלה, מחלקת משקה חם ועוגיות.  כאן לטיפה של יד מכוסה בהרות זקנה ושם נשיקה חטופה על לחי קמוטה, לכל אחד הייתה לה מילה טובה.  ראיתי שעזרא הכיר אותה מיד, הוא רכן קדימה בכיסא, חיוך על פניו וציפה לה בסבלנות.  מידי פעם היא הייתה מביטה לעברו ומחייכת מעל ראשי האנשים שסביבה.  נדמה היה לי כאילו יש איזשהו קשר ביניהם, קשר מיוחד שנעלה על כל מה שקורה עם שאר האנשים סביבה.  לאט לאט היא התקדמה, נראה היה לי שהמסלול בו בחרה לא היה מקרי, נראה היה שהיא תסיים אצל עזרא.  כשהיא עברה לידי, היא חייכה, שאלה את מי באתי לבקר והושיטה לי כוס לימונדה ועוגייה.  אמרתי לה שבאתי לבקר את עזרא וראיתי את הנימוס בעיניה הופך לעניין.  היא הביטה בי, הפנתה את עיניה לכיוונו של עזרא בשאלה שהוא לא ענה והמשיכה בסיבוב.

היה לי חם מדיי, יצאתי החוצה, ישבתי על הגדר וחיכיתי לה.  לאחר שעה קלה היא יצאה והלכה לעבר המדרכה.  משהבחינה בי חייכה ופנתה אלי.  היא הייתה כל כך דומה לתמונה שהייתה במכתב בוואן, כאילו מישהו צילם אותה בסגנון של ראשית המאה, רק שעיניה הזכירו לי את עיניו של דורון.  היא שאלה איך אני קשור לעזרא, סיפרתי לה.  היא התיישבה לידי ושוחחנו מעט על המקום, מה היא עושה שם, עוזרת לצוות כמה ימים בשבוע.  מה היא לומדת, מסיימת תואר שני במשפטים. היכן היא גרה, לא רחוק מהמוסד.  לבסוף לא התאפקתי ושאלתי מה בדיוק הייתה המשמעות של מה שהיה תלויי בוואן.  היא חייכה ואמרה לי שזה מכתב אהבה של סָבַתָה לעזרא.  הייתי מופתע, לעולם לא הייתי מנחש שלעזרא הייתה מאהבת ועוד נשואה...

זה היה יום ארוך במיוחד, עליתי לבריכה בגג לראות טלוויזיה.  הבריכה נועדה במקור, לפני שישים שנים, להיות מאגר מים לשעת חירום, בריכה לא גדולה במיוחד, אולי בגודל של חדר קטן, שלושה על ארבעה מטר ובעומק של פחות משני מטר.  בתקופה הנוכחית כבר לא היו בה מים שכן זמני החירום התמשכו כל כך שהפכו לשגרה.  בצידה הצפוני הייתה תלולית חול נעימה מסודרת כמו כורסא או ספה נוחה להסבה וממול, נמוך יותר וכמעט קרוב לתחתית היה סבך של שיחים עם מעט מים, בתוכם עמד מסך LCD גדול.  התרווחתי בחול וחשבתי על תוכנית מסוימת בה רציתי לצפות כשראיתי את קן האליגטורים בינות השיחים.

אין לי מושג איך הגיעה לכאן האם או איך הצליחה להטיל את הביצים, לכסות את הקן ולהעלם מבלי להשאיר עקבות.  הקן היה מסווה ביעילות רבה, כמה זרדים וענפים יבשים מוטלים עליו באקראי והחול ללא שום עקבות של רגלים או מילויי חפירות.  הדבר היחיד שהסגיר את הקן היה צבע מעט שונה של החול, אולי מפני שנחפר לא מכבר והיה לח, או אולי שכבת החול העמוקה הייתה מורכבת מסוג חול אחר.  התקרבתי ובחנתי את הקן, התפעלתי ממלאכת ההסוואה של נקבת האליגטור.  אלמלא עבדתי כלוכד אליגטורים בפלורידה לפני הרבה שנים, לא הייתי מצליח לזהות את הקן גם אם הייתי יושב עליו.  לרגע חששתי אולי בכל זאת האם בסביבה, שכן לעיתים קרובות, האם נשארת בסמוך לקן עד בקיעת הביצים והיא לוקחת את האליגטורים הצעירים שרק בקעו בעדינות מופלאה בפיה, לכיוון המים.  הבטתי לאורכה ולרוחבה של הבריכה אך לא ראיתי דבר מעורר חשד.

חזרתי לתלולית החול, התיישבתי והסתכלתי בטלוויזיה.  תוכנית של בחירות שהציגו שוב ושוב את אותו מועמד.  איש או אישה, קשה היה לי לומר, שאמר את אותם דברים שוב ושוב, נראה בדיוק כמו זה שהיה שנייה לפניו או לפניה ורק התהדר בשמות שונים של תומכים. לא כל כך הבנתי את העיקרון אבל הם אמרו שזו דמוקרטיה למופת אז נרגעתי.  יש משהו מרגיע בחזרתיות של דברים, כמו הרגל ישן נושן, כמו מעיל מוכר וחם,

עוד לא נגמרה התוכנית וראיתי תזוזה בחול שכיסה את הקן, 'כנראה שהביצים החלו לבקוע' חשבתי ועברתי לתוכנית אחרת.  לאחר התוכנית חזרתי לדירה והלכתי לישון.  הדירה שלי הייתה בחצי קומה נמוכה מהגג בו הייתה הבריכה ושתי דלתות הפרידו בינה ובין הבריכה, לרגע, לפני השינה, היה בי חשש, חשבתי מה יהיה כשהאליגטורים יתבגרו, הייתי מודאג בעיקר בגלל הילדים שהרי להם לא היה כל ניסיון כלוכדי אליגטורים, קטנים או גדולים.  גם הניסיון שלי היה בעיקר עם אליגטורים לא גדולים כי היו מזעיקים אותנו רק כשהאליגטורים היו יוצאים לחצרות הבתים או למקומות ציבוריים ואלו שבחרו ללכת למקומות ציבוריים היו צעירים ובלתי מנוסים.  אליגטורים מבוגרים ומנוסים תמיד הסתתרו, אהבו פרטיות ובחלו בחשיפה ציבורית.

לא הייתה ברירה, הייתי חייב להיפטר מהאליגטורים.  עליתי לבריכה, קפצתי פנימה על תלולית החול וירדתי לכיוון סבך השיחים.  מיד ראיתי אחד צעיר, תפסתי אותו בזנבו, בנקודה שמשתקת אותם ונשאתי אות לשפת הבריכה, קצה הבניין.  הוא היה קל מאוד, תלויי ללא כל תנועה כשזנבו קריר בכף ידי.  הבטתי למטה ושמטתי אותו מעבר למעקה.  הוא נפל את ארבעת הקומות ישר, עדיין המום מהאחיזה המשתקת.  לא שמעתי את קול המכה כשפגע בקרקע, אבל לא ראיתי אותו זז.  כנראה שלא שרד את הנפילה.  חזרתי לכיוון הקן וראיתי עוד אחד.  גם את זה תפסתי בזנב ושמטתי למטה, אך זה הצליח להתפתל ושרד את הנפילה. ראיתי אותו מתנער וזוחל לכיוון צפון.  חיפשתי ולא ראיתי אחרים אז חזרתי לישון.

ביום המחרת לא היה לי זמן ללכת ולראות טלוויזיה בבריכה, היה יום ארוך ומעיק ורק רציתי ללכת לישון.  אבל בשבת, קמתי מאוחר ועליתי למעלה לראות מה קורה.  מיד ראיתי עוד שני אליגטורים, יותר גדולים שכן עברו כמה ימים אך זו עדין לא הייתה בעיה לתפוס אותם ולזרוק אותם למטה מיד.  לא התעכבתי לראות אם שרדו כי הייתי צריך ללכת לפגישת הורים וגם לא הייתי יכול לחפש אליגטורים נוספים.

ביום שלישי עליתי שוב לבריכה וראיתי רק אליגטור אחד.  הוא היה גדול מאוד כבר, מדהים כמה מהר גדל.  הוא שכב על גחונו על תלולית החול, סופג את חום השמש ללא תזוזה רק עיניו נפקחו מששמע את קול צעדיי והוא הביט בי במבט יציב.  חששתי להיכנס פנימה, הוא כבר היה בגודל שהיה עשויי להסב לי נזק רב.  עמדתי בשקט ליד שפת הבריכה וחשבתי איך אני תופס אותו.  לא ראיתי אפשרות באותו הרגע כך שהלכתי בחזרה לדירה.וחיכיתי לרדת החשיכה.  עליתי שוב לבריכה והתגנבתי בשקט לשפתה.  ראיתי שהוא הסתובב, ראשו ורגליו הקדמיות בינות השיחים ורק זנבו נותר על תלולית החול.  מבלי לחשוב קפצתי פנימה ותפסתי את זנבו.  לא הגעתי לנקודה המשתקת, זנבו הצליף לצדדים בעוצמה אדירה, הרגשתי את עוצמת שריריו כשהניע אותי מחובר לזנבו כאילו הייתי זבוב טורדני ולא יותר.  כמעט ונקעתי את הכתף עד שהצלחתי למצוא את נקודת הלחיצה וזנבו פסק מלנוע, גופו ישר כחץ.  בקושי רב הצלחתי לגרור אותו החוצה, לא יכול הייתי להרים אותו מעבר לשפת הבריכה כך שהייתי צריך לצאת החוצה ולמשוך אותו אחריי מבלי לשחרר את נקודת הלחיצה.  גררתי אות לקצה הגג במקום בו לא היה מעקה ודחפתי אותו מעבר לקצה.  רועד ממאמץ עקבתי אחרי נפילתו, תוך כדי תנועה הוא הניע את זנבו כך שמכת הנפילה נספגה בזנב כאילו היה קפיץ ענק.  הוא שרד וזחל לכיוון צפון, מעניין אם יגיע לירקון.  

"החיים מספקים לנו סיפורים מדהימים, הרבה יותר מכל סיפור שאנחנו יכולים להמציא."  כך חשבתי כששמעתי סיפור חיים מחמציצה השקעות, שאני עוד חולם עליה בזמני החופשי וכתבתי את השיר:

סיפור דמיוני מהחיים

היום קיבלתי

סיפור חיים,

סיפור אמיתי. 

קראתי וחשבתי

איך החיים

טווים סיפור,

יותר דמיוני

מזה שלי.

סיפור האיש ואהובתו היפנית (סיפור אמיתי) נכתב אמנם מזמן אבל היו התפתחויות ויתכן שחלק מהקוראים לא מכירים את הסיפור כך שהחלטתי לפרסם מחדש, להרחיב ולעדכן כי הסוף עכשיו כל כך שונה, או שבעצם לא...

איש תמים ואהובה ביפן (1)
הוא עסק בעבודות מתכת במרינה, בעיקר נירוסטה, אם כי עשה גם עבודות עץ ותחזוקה כללית.  לי הוא עשה עבודת נגרות אחרי שעברתי למרינה החדשה לשם גם הוא העביר את העסק שלו.  איש עמל שלא החלפתי איתו מילה מעבר לנחוץ לביצוע העבודות, איש פשוט, כך לפחות חשבתי עד שיום אחד, כשרציתי להסביר לו את מה שראיתי בעיני רוחי, אמרתי לו שהאידיאל שלי הוא דלתות הזזה יפניות והוא הנהן בראשו, שאלתי אותו אם הוא יודע למה אני מתכוון, והוא ענה לי שכן, הוא חי ביפן כמה שנים והוא יודע בדיוק למה אני מתכוון.

עשרים נורות נדלקו לי בראש, כאן לידי מסתובב סיפור עסיסי ואני אפילו לא זיהיתי את הפוטנציאל.  וכרגיל אצלי, הסקרנות לשמוע עוד סיפור אנושי גוברת על כל צורך אחר, הושבתי אותו לקפה מולי (העבודות נדחו לפי שעה) ודובבתי אותו על חייו ביפן.  זו הייתה עבודה קשה, שכן האיש מתקשר בהברות של כן ולא, אבל הצלחתי להפיק ממנו כמה פרטים אודות שמונה השנים שחי ועבד ביפן.  איך ראה את היפנים, איך הסתגל לחיים שם ושומו שמיים, הוא אפילו למד את השפה.  אני ממרומי הידע שנשאב מ"שוגון" הערצתי אותו מיידית.

כמה חודשים עברו, והעבודות אצלי בסירה טרם הושלמו, ואני לא מנדנד לו מעבר להערה בזמן פגישה מקרית (הערצתי אותו, כבר אמרתי, חבר לסיפורים).  ויום אחד, אחרי למעלה מחצי שנה בה הוא גורר אותי, פגשתי אותו וטיפה כעסתי ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי והא חייך אליי, אור בעיניו ואמר לי שהוא מבטיח לגמור את העבודה לפני נסיעתו ליפן.

שוב פעם עשרים מנורות... הפעם לקחתי אותו לבאר הסמוך, הושבתי את ישבנו הכחוש על כיסא, מילאתי כוסות בירה בקצב המהיר בו הוא שתה וחלבתי עוד סיפור, עוד יותר מעניין.  מסתבר שבזמנו, לפני עשרים שנה, כאשר הוא חי ביפן, הייתה לו חברה מקומית, משעזב את יפן נגדעו הקשרים בניהם, הוא פגש במישהי כאן,  נישא לה, משפחה וילידים וכל  השאר.

ברבות הימים נוכח, שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב על אהובתו מיפן והוא החל לחפש אותה.  היה לו שם משפחה נפוץ ואת שם העיר בה התגוררה, שנה הוא הקדיש לחיפושים, כולל מכתבים (ביפנית) לרשויות המקומיות, והרבה טלפונים ולמרבה הפלא הוא הצליח לאתר אותה.  הוא התקשר והקשר ביניהם התחדש.  משהשיחות התארכו, משהו נוצר מחדש ולאחר זמן מה הם החליטו להיפגש, הוא סיפר לאשתו סיפור כלשהו ונסע לפגוש ביפן את אהובתו משכבר הימים.

היא הייתה נשואה באותו זמן, ללא ילדים והיא (לא סיפרה לו) שהיא עזבה את בעלה על מנת להיות איתו במשך הביקור ולא התכוונה לחזור לבעל, לא התכוונה להתכחש לאהבתה המחודשת ולקשר עימו.  הוא חזר לארץ כולו מבולבל אך תוך זמן קצר גמלה ההחלטה בליבו לנטוש הכל ולחזור לחיות עם אהובתו.  מיד הוא ניגש לביצוע המשימה, מכר את העסק, התגרש מאשתו (הותיר לה את מרבית רכושו) ועכשיו הוא יושב מולי סופר את הימים בטרם יגשים את חלומו.

איש תמים ואהובה ביפן (2)
כמובן שאת העבודה אני סיימתי בעצמי ואותו לא ראיתי במשך קרוב לשנה, ממכרים משותפים שמעתי שהוא חי שם עם אהובתו, מאושר שהגשים את חלומו.  אבל, ותמיד יש אבל, אמרתי שהוא היה איש פשוט, מוכשר אך ממש פשוט ויום אחד אני רואה אותו על המזח, הולך עם תיבת כלים בידו.  המנורות...  הוא לא היה יכול לחיות ללא עבודה, זה פשוט הוציא אותו מדעתו, שם אין יאכטות והוא לא היה יכול לעסוק במקצועו, איש פשוט, כבר אמרתי, הוא התייאש וחזר לכאן..  איש פשוט, אבל אחלה סיפור.

איש תמים ואהובה ביפן (3)
ועוד עדכון אחד (אחרון?!) לסיפור של האהובה מיפן..   זה רק עדכון, אני חייב לצרף אותו לסיפור כי זה כל כך מושלם.

ביום שישי הקודם הייתי כמנהגי בקניון.  הלכתי לקנות מגזין על אופנועים כך שאוכל לחלום וראיתי את הבחור, בעצם האיש, שנסע ליפן.  נסע וחזר.  חייכתי אליו, לחצנו יד ושאלתי לשלומו.  לא ידעתי איך להגיב לעיתון שקנה, עיתון מנוקד.  חשבתי איך אנשים מהיישוב, אנשי עמל מוכשרים במיוחד יכולים להיות גם מעט מוגבלים בפעולות שנראות לנו כל כך בסיסיות כמו קריאה וכתיבה.  שאלתי מה הוא עושה, איך העבודה, היכן הוא חי והחמאתי לו שהוא נראה מצוין, מחויך ובכלל.. מאושר.  שאלתי אותו מה קרה עם אהובתו מיפן, הוא הרים את העיתון ואמר 'היא כאן'.

נופך רומנטיות סביב, כרוך עם הסיפור הזה, השקיעה המופלאה והחיים היפים. 

השלפוחית שלי לחצה כל כך שלא היה מצב שהייתי מגיע למקום רגיל, הלכתי מסביב לבית וחשבתי להשתין מאחור.  כבר במעבר בין הבתים הרגשתי משהו מוזר, מצד ימין, בבית מספר 25, היו כמה תאי מקלחות ושירותים, צמודים לגדר האחורית.  חשבתי לעבור את הגדר בין מספר 23 בו הייתי למספר 25, אבל זו הייתה גדר תיל עם שפיצים מאיימים.  יכול הייתי לחזור לכיוון הרחוב ושם לעבור לצד השני של הגדר אבל חשבתי לעצמי שמה זה כבר משנה וגם התאים היו מלאים בפועלים זרים שהתקלחו והסתובבו ולא רציתי להתפרץ בינם.  המשכתי ללכת וראיתי שיש שם, בבית הסמוך, מערכת מתוחכמת לטיהור מי השירותים והמקלחת שמסננת את כל הסבון והלכלוך ואת המים הנקיים מפנה לחצר בית מספר 23, זה שנכנסתי אליו.

החצר האחורית הייתה ענקית, טובלת בירק עם כמה עצים גבוהים מאוד, העצים צימחו אל על, עברו את ארבע קומות הבתים שסביב ופרצו אל השמש בינות הגגות.  האזור עצמו היה מוצל, מכוסה שיחים נמוכים עם עלווה ירוקה וסמיכה שכיסתה כל פיסת אדמה.  במקומות מסוימים היה הבזק של מים שנקוו, מים שטרם חלחלו לאדמה.  לחצר היה ריח מיוחד של יער טחוב מעט, אך מלא חיים וירוק עד כדי שמחה.  גורת הנמר הביטה בי בעיניים סקרניות אך ללא פחד.  מבט יציב מבלי למצמץ או להסיר את עיניה ממני אפילו לדקה.  כף רגל ענקית אחת הייתה גלויה וקצה זנבה נע כמטרונום למקצב בלתי נשמע.

הנמרה חייבת להיות בסביבה, במיוחד בסביבה עירונית כזו, אין היא צריכה ללכת למרחקים גדולים על מנת להביא טרף.  ידעתי שהיא הרבה יותר קרובה מכפי שהייתי רוצה, קרובה ומסוכנת כי ראיתי את הגורה שלה.  הרגשתי את עיניה קודחות בי ומבלי לעשות שום תנועה פתאומית, שיניתי את כיוון ההליכה ימינה אל הגדר.  פחדתי, הרי נמרים הם אשפי ההסוואה ולמרות שבדרך כלל הנמרים העירוניים לא תוקפים בני אדם, לא ידעתי אם אני מהווה איום בעיניה בגלל קרבתי לגורה.  עוד שני צעדים והבחנתי בה בזווית עיני.  צבע הפרווה שלה לא הועיל בינות הירוק שסביב, ראיתי אותה כורעת, מוכנה לזינוק פחות מארבעה מטרים ממני.  ידעתי שאם ארוץ לא אצליח לברוח ממנה אלא להיפך, אדרבן אותה להתקיף.  ליבי הלם בחוזקה והזמן האט סביבי.  פניתי לעברה, זרועות פתוחות לצדדים על מנת להגדיל עוד יותר את קווי המתאר של גופי.  הרכנתי ראש וגוף מעט קדימה, גבות קשורות ופרצוף כועס ומאיים ככל האפשר, יחד עם זאת עשיתי צעד קטן לכיוון הגדר.  חשבתי שאם אזרוק את המגבת על גדר התיל ואזנק עליה, אולי אוכל לצמצם את הפציעה מהגדר ומה שלא יהיה זה יהיה עדיף על שיני הנמרה.

ארבע גברים נכנסו לחצר מדברים בקול רם על תוצאות המשחק האחרון ועל הדרבי המתקרב ובא ולא ידעו שהם הצילו אותי.  היא הביטה בהם, שקעה על גחונה ונטמאה בצמחיה הירוקה.  נשמתי לרווחה וצעדתי לכיוון היציאה מחצר בית 23, עברתי לצד השני בין הפועלים הזרים שלא ראו דבר רק הביטו בי בעיניים מלוכסנות וקרות.  נכנסתי לאחד התאים והתפניתי, כולי רועד.

זוכרת את הסיפור שזה עתה סיפרתי לך, הסיפור על אדווה (שם בדויי).  הבחורה שרצתה שאעשה לה ילד, זו שלאחר מספר חודשים, כשאמרתי לה שאני רוצה ומסכים ומשתוקק לילד איתה, אמרה לי שהיא כבר בהריון, מבעלה.  זוכרת את הסיפור על הבחורה שרצתה שאביא עוד אישה למיטה אותה חלקנו לעיתים מזומנות.  זוכרת את הסיפור על מי שהכרתי באוניברסיטה ומסלול חיינו הצטלב גם בחו"ל וחזרה בארצנו הקטנה, מסלול שקשר אותנו שוב ושוב במין קשר שאף אחד משנינו לא ידע מאין בא ולאן יוביל.. זוכרת?

האם את זוכרת זמן אחר, שיחה על המיטה כששנינו טבולים בזיעה של אחרי התעלסות מדהימה, שיחה קלילה קולחת על מין ופנטזיות ושאר ענייני מיטה.  האם את זוכרת שאמרת לי שלא היית מתנגדת אם הייתי מביא אישה שתצטרף אלינו למיטה? זוכרת את הסיפורים שסיפרתי לך כתגובה על הבקשה הזו שלך, או המשפט שאמרת ואולי יצא ונאמר ללא מחשבה, על עוד פנטזיה שאת רוצה לנסות.. 

לא עברה יותר משעה לשיחה הזו שלנו וקיבלתי סמס בזו הלשון

"חג שמח לך יקירי, מקווה שהכל טוב אצלכם"

נחשי ממי היה הסמס, וזכרי שלא דיברתי עם אדווה כבר קרוב לשנה ולפני זה עוד יותר משנה, מין קשר שבקושי נותר אבל ראי איזה פלא, הסמס היה ממנה.  אני מצטער, באותו רגע לא בדיוק זכרתי את השיחה שלנו או את הפנטזיה שפרשת בפניי לא מכבר על ההתנסות עם עוד אישה.  התקשרתי לאדווה חזרה לראות מה שלומה ומה התחדש.  רק שכבר בהתחלת השיחה אמרתי לה שזה מדהים אותי ששלחה לי את הסמס בעיתויי הזה כי רק לפני כמה דקות סיפרתי חלק מהסיפור שלי ושלה.. לך.

שאלתי לשלומה, שאלתי על המשפחה, היום היא גרושה, שאלתי על מי, שהוא הבוס שלה, שמטורף עליה ברמות והיא אליו, אדישה.  שאלתי על החיים ועניתי לשאלות שלה על מה חדש ומה השתנה בשנה הזו מאז דיברנו לאחרונה.  היה נהדר לשמוע אותה ולחלוק שוב פיסות חיים ומין התחייבות כזו שקיימת בינינו יותר שנים מכפי שהייתי רוצה לזכור.  השיחה נסתיימה בטרם הושלמה כי הבת שלי הגיעה שאסיע אותה ומיד רצתה את מלוא תשומת ליבי.  היא והחבר שלה שנפרד ממנה בנשיקה (בני 17) ואחר כך, כשעברנו לידו במכונית, היא ביקשה שאשרוק לו ואני עשיתי כפי שהורתה לי ולאחר מכן הרגשתי נבוך למשמע צחקוקיה.. טוב זו לא הפעם הראשונה.

מאוחר יותר נזכרתי למה סיפרתי לך על אדווה, נזכרתי בפנטזיה שהייתה גם לה להביא עוד אישה למיטה.  רק מאוחר יותר התזמון הכה בי.  חייכתי לעצמי, אדווה ואני היה לנו מוטו, הייתה לנו אמרה שחזרה והגשימה את עצמה, תמיד אמרנו "אלוהים מתכנן לנו את החטאים" מדהים התזמון, מדהים צירוף המקרים.

מעניין שבכל השנים בהן אני מכיר ויודע את אדווה לא הגשמתי את הפנטזיה שלה, איני יודע מדוע, ובטח לא משום שלא רצינו.  אולי זה לא קרה כי פשוט לא הייתה לי מישהי שחשבתי מתאימה.  אולי הכוכבים לא היו מסודרים בצורה שתאפשר את המסע הזה המסוים.  אולי היינו, אדווה ואני צריכים לעבור מסלול אחר, נתיב בו פעם אחת גם היא הייתה צריכה להיות החזקה, זו שניתבה את היחסים שלנו וגם זו שסיימה אותם כרצונה.  אין לי מושג למה קרו הדברים כפי שקרו ולמה לא קרו דברים אחרים אבל אתמול, לשמוע אותך מדברת על אישה איתנו במיטה ולאחר מכן השיחה עם אדווה שהביעה את אותה תשוקה ויותר מפעם אחת.. הייתה לי פשוט התרוממות רוח.  המחשבה על האנרגיות שאופפות אותנו כולנו, יתכן ותראה לך מיסטית ובטח אדווה תצחק אבל איך אחרת אפשר להסביר את הדברים, איך אפשר שלא לחייך בהנאה בין אם זה יקרה או אפילו אם הרווחנו כולנו עוד אנקדוטה אחת.

אני חושב שאת העתק המכתב הזה אשלח גם לאדווה, אם אין לך התנגדות, גם לה מגיע הסיפור הזה ואולי, זה יהיה רמז וסימן לבאות..

הוא חשב שהיא לא תאהב את החדר, קיווה שהיא תראה רק אותו ולא את מה שהיה או לא היה סביב.  מאוחר יותר היא אמרה שהחדר היה רומנטי בעיניה והוא שמח כי החדר היה בסדר, לא תואר לו ולא הדר אבל מה שהיה בינם כִּיפֶּר על העליבות שסביב.  האווירה, המתח, הנר הבודד המרצד על מיטת האפריון היה רומנטי לעילא ולעילא, הוא היה מאושר שהיא חוותה את העיקר. 

לא היה לה פשוט והוא הרגיש את הקשיים.  לא רק את אלו שסיפרה, אלא גם את אלו שהיו מאחורי המילים.  היא סיפרה סיפור מזעזע על איבוד בתולין בידי 'חבר' של ההורים ובגיל צעיר מאוד. סיפרה עד כמה, כמו לביאה היא מגינה על בנותיה, מה שלא קיבלה מאימא שלה בזמן בו הייתה זקוקה לה ולהגנתה יותר מכל דבר אחר בעולם.  מאוחר יותר, היה עצוב לו לשמוע אותה, דווקא ברגע האביונה החזקה ביותר שהייתה לה, קוראת לאימא. 

הם שכבו על המיטה ושוחחו, על הפעם הראשונה מאז נישאה, שהיא עם גבר אחר, למרות הרצון והתשוקה שהיו בה וכבר היא מאוהבת במי שלא החזיר לה יותר מאשר חיבוק ונשיקה עמומה.  דיברו על כל כך הרבה נושאים והיא לרגעים מחייכת ונפתחת ובשנייה שוב לחוצה ופוחדת ולוגמת מכוסית היין שלה והרעידות בגופה ובנשמתה והיא כל כך פגיעה בעיניו.  איך אפשר, הוא חושב, שכל כך היא רוצה את מה שאפילו היא עצמה לא יודעת בדיוק מהו.  ועל הכל מרחפת התשוקה הגדולה לקרבה ולסקס ולמילים של עדנה.

הוא הסיר את בגדיה לאט, מוריד חולצה מכופתרת לבנה ומעט שקופה, מסיר עוד פריט מעודן שנלבש במיוחד בשבילו, חוטיני שחור מרומז וחזייה בגווני פסטל צבעוני רך שמסרה זוג שדיים מפוארים למשמרת כפות ידיו החמות.  היא באה אליו והלכה ולא ידעה את נפשה ורצתה ופחדה בעיקר מעצמה וממה שיהיה לה מיד משיפרד ממנה והיא שוב תהיה עם עצמה.

מעשה קסמים של אהבה, או אולי יצירה של תחושות ועונג, סערות שבאו והלכו והטריפו את הדעת ואת כל החושים.  הוא בא אליה מאחור, שכב עליה או היא עליו, התיישבו וניסו לאט להרגיש איש את רעותו כל אותו זמן.  רוכבים על גלים של תשוקה אדירה, הקולות והצעקות, המילים והאקסטזה המטורפת שאחזה בשניהם כאילו והפכו שוב לילדים המגלים את עוצמות החושים.  הוא טבע בינת רכות שפתיה והחום המהביל בין ירכיה, רטיבות שופעת שהוא נשם עמוקות בלהיטות בלתי נשלטת.  אברים ושפתיים נפוחות מתשוקה עוטרות איבר קשה כפלדה שמלטף והולם והכל עוד ועוד כך, עד בלי די.

התלבשו ושוב חזרה הזרות, שוב אותו מתח קל כמו זה שכבר היה.  שוב המרחק הקל הזה, הריחוק שגדל וגדל עד אימה, ניתוק החיבור המופלא שהיה אך לפני דקה.  ניסה לשלוח יד מלטפת, מנחמת אך רתיעה כמעט בלתי נראית והוא משך את ידו מתוסכל חזרה.  הוא חשש שמא לא יראה עוד אותה, פחד שזה היה חד פעמי.  אך למרות החשש הוא ידע, כי גם אם אכן לא יראה אותה שנית, פניני הזיכרון שאסף במפגש הזה היחיד, יספיקו לו לחיים שלמים של סיפוק עמוק ממה שהיה, עילאי.

ילד רגיל עם אב ואם בבית קטן ליד עץ הליבנה הגדול.  גדר עץ לבנה ונמוכה לא עצרה איש רק סימנה את המתחם בו עברה ילדותו.  גם סבים וסבתות היו לו והם היו באים לבקר אותו לעיתים וגם הוא היה נוסע אליהם לבתים אחרים.  הוא גדל כילד רגיל במשך זמן מה ואז החל לדהות.

בשנות ההתבגרות, כמעט ומבלי משים, דווקא בימים בהם ילדים אחרים מתעצמים באנרגיות ובצבעים הוא דהה כמעט לחלוטין.  עורו הפך שקוף, שערותיו בגוון כמעט בלתי מוגדר, עיניו לא ניתנות להבחנה ואפילו המלבושים שלבש, היו כאלו שאפשר היה לראות דרכם.  תנועותיו הפכו איטיות, בלתי מורגשות, הוא היה מחליק בין הבריות כסירה שלא מותירה שובל בין הגלים.

זו שבכל זאת השגיחה בו הייתה לא הרבה יותר מורגשת ממנו, אולי בגלל זה היא ראתה דווקא אותו, מובדל ועומד בין שפעת הצבעים, הצלילים והריחות שהיו סביב תדיר.  מי יודע מדוע נמשכה אליו, מה ראתה בו או מה קיוותה לקבל אבל היא נתנה מעצמה הכל, נתנה לו את רגשותיה, קיוותה לאהוב ולהיות אהובה.  הוא היה במחשבותיה תדיר, היא ניסתה להבין אותו, מה מניע אותו, מה יעשה אותו מאושר ומה ירגש אותו.  היא אף ביקשה להגיע לבית הקטן בו גדל, שכבה בחיקו בצילו של הליבנה שסוכך עליהם והם שוחחו על החיים ועשו תוכניות.  עם החודשים היא החלה לאהוב אותו בעוצמה רבה, מוצאת בו מיני גוונים, מוצאת בו עניין, מוצאת בו חיים מרתקים.  ככל שהיא התאהבה יותר כך התעצמו הצבעים אצלו, הוא הפך למעט יותר מובחן, מוגדר, כמעט ואפשר היה לראות אותו ואז, ללא סיבה הוא אמר לה שהוא כבר לא רוצה אותה, הוא רוצה להפסיק להיפגש איתה, הוא שואף להיות שוב לבדו.

אך הוא לא היה לבד במשך הרבה זמן, אולי מפני שבניגוד לפעם הקודמת היה בו מעט יותר צבע, מעט יותר חיות.  הפעם כמעט וניתן היה להבחין בו כשהיה הולך במסדרונות.  זו שהשגיחה בו הייתה אף היא שקטה ולבושה בגוונים מאוד רגועים.  גם היא חיה בשולי ההתרחשויות אם כי הייתה מעט מעורבת בחיים שסביבה והקפידה להשתתף בהפגנות למען איכות הסביבה.  מי יודע מדוע נמשכה אליו, אולי ראתה בו את הד השינוי של קודמתה, אולי מצאה את מעט הגוון שבו מושך ומרתק אבל כאמור, מי ידע.  היא העניקה לו את עצמה, הקיפה אותו בחיבה ובדברים הקטנים שמראים לגבר עד כמה אישה אותו רוצה.  הוא נענה לה ואפילו יזם את הפגישה השנייה, הם הלכו לסרט, והמשיכו לעוד פגישה ועוד אחת.  היא לימדה אותו לדבר, לשוחח, לספר לה דברים מתוכו וממה שהשגיח סביבו.  היא לקחה אותו לחדרה ושכבה איתו, העניקה לו את עצמה בצורה הכי טוטאלית שאפשר והוא סמק מהנאה.  כמעט וניתן היה לראות את השינוי שחל בו, הוא נראה כמעט כמו כל הבחורים.  ואז, ללא סיבה הוא עזב אותה, הוא רצה שוב להיות לבדו.

עכשיו הוא כבר לא טבע בים האנשים סביבו, עכשיו הוא כמעט ובלט לעין, היה משהו בו שמשך מבטים, שעשה אותו שונה מהסובב אותו, הוא כבר לא נטמע בין שאר הבחורים.  דווקא עכשיו החלו הנשים סובבות אותו כמו כמו עשי לילה סביב להבה מרצדת של נר.  אחת אף סימנה אותו כמי שהייתה רוצה לעצמה.  היא דאגה לבקר את המקומות בהם היה נוהג לבקר, לקחה שני קורסים שבהם גם הוא למד ודאגה לשבת לידו ולהיעזר בו בדברים של כלום אבל תמיד העניקה לו חיוך מסנוור.  מי יודע מדוע נמשכה כל כך אליו, אולי בגלל השיחות הארוכות שנהגו לשוחח, הוא היה כל כך רהוט.  עם הזמן הם נסעו לסוף שבוע במלון דרכים קסום ושם הם שכבו.  היא לימדה אותו איך לענג אישה וטבעה בו כל כולה, אהבה אותו בלי דיי ונתנה לו את עצמה כפי שרק אישה יכולה.  ההוא היה תלמיד מסור והם חוו חיבור שהיה לה נדיר ולו חדש ומסעיר. עוד כמה חודשים עברו והוא עזב, אמר לה שהוא כבר לא יכול להיות איתה.  לא היא הסיבה אלא משהו בו שואף שוב להיות לבד.

לבד הוא לא היה הרבה זמן, וכך הוא עבר מאישה לאישה, ממשיך ושואב צבע, ידע וכשרון מהקשרים שלו את הנשים ותמיד עזב אותן דווקא ברגע השיא, ברגעים בהם נתנו לו את עצמן ללא חשבון או גבול.  עזב אותן קורבנותיו, מותיר אותן ריקות תוך כדי שממלא וצובע עצמו בדמן..

לכאורה, פגישה רגילה בבית קפה אבל היו שם כמה זרמים בלתי נראים ופגישות נסתרות מהעין, שהשפיעו על חיים של שלושה אנשים, אבל אני מקדים את המאוחר ואולי נתחיל בהתחלה.

שתי התחלות, אחת בעולם הווירטואלי והשנייה בעולם המעשי.  פגישה אחת בענייני עבודה ועוד פגישה של שיחות וסיפור שנקרא, התרגשות משותפת וחיוכים, המבטים החודרים שלו וההסמקה שלה הובילו אותם איש לזרועות רעותו כאילו ומצאו את החצי שמשלים אחד את השנייה.  בהתחלה היה הקשר כמו קשר כימי בלתי מוסבר, משיכה עצומה ואווירה ארוטית שהייתה הילה סביבם.  בהמשך היו מכתבים ושיחות בהם לאט לאט נחשפו, שני אנשים חזקים שנפתחו בזהירות וללא חיפזון.  ואז הייתה נסיעה של שבוע לחו"ל שבה הם נדלקו, נשרפו באש של תשוקה לא ממומשת, של רצון עז להתחבר, הוא איתה והיא איתו, החיבור המושלם שבאמת בא, מיד משחזר.  הוא ומחמל נפשו, הוא ואהובתו.

החיבור הפיזי, הנפשי והרגשי בין השניים היה שלא מהעולם, שעות ארוכות של שכרון חושים, התעלסות עולה ויורדת כמו גלים באוקיינוס רחב, היא צועקת לו שירי אהבה ותאווה והוא מגרגר ונוהם, ואוחז בה בחוזקה ומפלח אותה שוב ושוב, עוד ועוד עד ששניהם נופלים שדודים, נחים כמעה ושוב מתחילים מחדש.  שעות ארוכות של מעשה אהבה כפי שלא חוו מעולם והם כבר לא ילדים בני יומם.

התחלה שנייה הייתה של מילים מצוירות על מסך, מילים שציירו תחושות, הביאו תגובות שהלכו והפכו אינטימיות וקרובות.  מילים שלוו בתמונות, "התחלתי גם לצלם את עצמי, לא רציתי לשלוח תמונות של פנים, הייתי מצלמת צילומים ארוטיים - מתגרה ומגרה...  חלקי גוף מכוסים בבד שקוף, תנוחות מזמינות.."  התמונות ששלחה, שרטטה לו חלקים נבחרים של גופה היפה, לאט לאט נחשפה בפניו, חשפה את גופה ואת נשמתה. 

כשהכתיבה הפכה יותר ויותר אינטימית, היא חלקה איתו סיפורי חיים שלא חלקה עם אף אחת והוא חלק איתה את יופיו של סיפור הפגישה עם מחמל נפשו וכתב לה משפט מרומז מאוד, על כך שאהובתו הייתה רוצה לצרף אישה לחגיגות הפרטיות שלהם.  היא התרגשה וענתה "משפט אחד שלך לא הבנתי בהתחלה... קראתי כמה פעמים. הבנתי כל מילה אבל לא את חיבורן יחד. כבר רציתי לבקש ממך תרגום, עד שהבנתי מה המילה החסרה שם שמחברת הכל למשפט, שפתאום גרם לי לחוש חום נעים בתוכי, אפילו הסמקתי... אני קוראת אותו שוב כדי להישאר עם התחושות שהתעוררו."   מממ... היא הרגישה את ההתרגשות עולה והוא התרגש כי נראה היה שמשהו מרתק מתפתח ממש כך פתאום עם אותה אישה יפה.

הוא הזמין את אהובתו ואת האישה השנייה לפגישה בבית קפה.  לאהובתו לא אמר מילה ולאישה סיפר שביום ושעה מסוימים, יהיה בבית קפה אחד מסוים עם אהובתו.  הם יישבו בפינה אחת של בית הקפה ליד עציץ פיקוס גדול, קרוב לחלון.  הוא אמר לה כי קרוב לוודאי שיידע מי היא, בכל זאת כבר ראה כמה תמונות שלה, למרות שאת פניה, טרם חשפה.  גם אם יאהב את מה שיראה, לא ייגש אליה אלא רק יסמן לה בדרך כלשהי, יחכה וימשיך לשוחח עם אהובתו.  אם היא תרגיש בנוח, ותחפוץ להמשיך, ביקש שתבוא אליהם לשולחן, תציג את עצמה ותצטרף אליהם לפגישה.

ביום היעוד פגש את אהובתו בבית הקפה, המתח הארוטי הרגיל בינם, ניצת מייד.  הוא נגע בכף ידה באצבעו וחש כאילו זיקים עפו שם, רק מהנגיעה.  עיניה ברקו והיא חייכה אליו, מכשפת אותו כפי שרק היא ידעה.  השיחה הייתה בקולות נמוכים, שיחה אינטימית על נושאים שונים עד שאמר לה ש'היא' כאן.  "מי?" אהובתו שאלה והוא סיפר לה על המתנה שהכין לה ולו, ולעוד אישה.  לרגע נעתקה נשימתה, עיניה גדולות בהפתעה ואז, המתיחות שלו ירדה משראה את ההסכמה המרומזת וההנאה בעיניה, את הריגוש והסקרנות בה היא התבוננה סביב, מנסה לנחש מי האישה.  הוא כבר ידע, ליד הדלפק ישבה אישה לא גבוהה, בעצם מעט נמוכה או 'קטנה' כפי שכתבה לו פעם אחת.  לגופה הדקיק שמלה עם דוגמה פרחונית, שמלה מעט שקופה, צל ירכה משרטט לו תמונה מעוררת ומרגשת.  מחשוף לא גדול אבל חלק משדיה נראה וריגש אותו, זו הייתה אותה שמלה שהייתה באחת התמונות ששלחה, השמלה מול החלון בו השתקפה דמותה.  השמלה אז נראתה כאילו הייתה שקופה לחלוטין וחושפת בפניו את כל מתאר גופה.

אהובתו ראתה לאן הוא מביט ומיד הבינה מה קורה ומי האישה. היא הביטה בה במבט סוקר וכנאה שאהבה את מה שראתה כי היא חייכה לאישה חיוך כובש וחזרה לשיחה, מרוגשת עוד יותר.  הוא סימן לאישה בראשו והיא נגשה אליהם לשולחן, חייכה חיוך קל, הושיטה סיגריה ביד רועדת קלות ושאלה אם אפשר לקבל אש.  שואלת אותו בעיניה אם היא נראית לו, החשש מרעיד אות כתפה, עיניה גדולות, סומק כובש לצווארה, כל כך מושכת בהתרגשות שלה.  "כמובן" הוא אמר לשאלה שלא נשאלה, הסיגריה נשכחה והיא הצטרפה אליהם לשולחן.  אהובתו רכנה קדימה, כיסתה את כף ידה של האישה בכף ידה החמה, מרגיעה אותה ולוחשת "את כל כך יפה", "גם את מדהימה" ענתה האישה והן חייכו חיוך של הקלה.  הקרח נשבר והחלה שיחה על מהיכן את, אתה, מה עושים ואיך מרגישים, כמה ילדים ומין קירבה נוצרה כשכולם ידעו לאן בעצם מובילה השיחה, שלושתם היו מודעים למתח המיני והארוטיות שבאוויר, למרות שעדיין חששו לנגוע בנושא לשמו בעצם נפגשו.

בקול נמוך מהתרגשות אמר לאהובתו "אני רוצה שתלכו שתיכן ואת, בדקי בבקשה עד כמה הנשיקות שלה מתוקות וטעימות לך..) הן הביטו אחת בשנייה, זו סמקה מעט בספק או ריגוש שלא הצליחה להסתיר, השנייה מרוגשת אך מתנהגת כאילו זו לה הפעם המאה.  הביטו והלכו, נשארו רחוקות ממנו מה שהרגיש כשנה אך כשהן חזרו, הוא ידע מהליכתה של אהובתו שהיא מרוגשת כפי שלא הייתה מזמן.  גם האישה נראתה מעט המומה והחיוך שלא יכולה הייתה להסתיר, החיוך שקרן בפניה, הסגיר את הריגוש העצום שחשה, הוא ידע שזה יהיה עוד יותר מרגש ומסעיר ממה שחלם או קיווה להשיג.  הם קבעו להיפגש שוב, אך הפעם בבוקר אחד סתווי, במקום יותר אינטימי, מקום מתאים לשעות של סערות וריגושים.

כשחזר לביתו, בדק את האימייל וראה הודעה ממנה:  "לא הצלחתי, פחדתי עד מאוד, לא יכולה הייתי לבוא, סלח לי".