זהו זה... אהבות

מכתבים שלנו

שנשמרו בגוגול,

בתיבה נעלמה,

או אי שם בענן,

ייעלמו לתמיד.

במחי תוכנה

בודקת כניסות,

תדר עדכונים. 

ייעלמו לעד כמו

הגוף והנשמה. 

זה עצוב.

אבל מאידך,

זה גורם לי

לרצות אותך

עוד יותר

כאן ועכשיו.

לפני כמה ימים, חגגתי את הבדידות בשיר מלא פאתוס שהיה אולי נכון ברגע כתיבתו, אבל משעברו כמה ימים, אני חושב שטעיתי.  הספקות החלו אתמול, כשקיבלתי קישור למוסיקה מטריפה, ועוד אחת, הקשבתי ונדלקתי כולי.  מיד הלכתי לראות אם גם הבן שלי יאהב אותה.  הוא לא אהב.  היום כשהלכתי לאורכו של החוף בתל אביב, נהנה מהמבטים (על כך בפוסט אחר) חשבתי לתומי איך אפשר לחגוג את הבדידות אם אפשר לחלוק מיידית מחשבות, תשוקות או רעיונות חדשים, זו הרי אינה בדידות.  בדידות היא כשאין אפשרות לחלוק דבר וצריך להכיל הכל בתוכנו.  מחשבות, רעיונות, הברקות, תשוקות, תאוות הרצון להתפנק ולפנק ועוד ועוד.  כל כך הרבה דברים, שמצטברים ונערמים מבלי יכולת לצאת לאוויר העולם.  זו בדידות אמיתית ואני בטוח שאת זו, לא הייתי חוגג.

אני לבד.

אשתי נסעה וגם אהובתי.  

אני מאושר.

לא יותר ולא פחות,

מהזמן בו,

זו כאן, או זו.. או שתיהן.

לבד זה טוב.

במיוחד עם שתיהן, הלא כן?

נסענו לראש פינה לסוף שבוע ארוך של שקט שלווה, נופים מדהימים ואוכל יוצא מגדר הרגיל.  בנסיעה צפונה משהו הטריד אותי ולא ידעתי מהו.  בנסיעה חזרה הבנתי שלאורך רוב הדרך, נסענו דרך כביש 6, עברנו דרך כפרים וערים ערביות.  בליבי הודיתי למתנחלים ששאבו כל כך הרבה משאבים שאת הגליל כבר הפסדנו.  שלושה בתי ספר יסודיים יהודיים נסגרו בגליל בשלוש השנים האחרונות וחמישה בתי ספר יסודיים ערביים נפתחו, כפי שנכתב במוסף ידיעות האחרון.

אבל האמת היא שאנחנו צריכים להודות למתנחלים מסיבה חשובה אחרת.  מה שהם עושים הוא פשוט להרגיל אותנו למציאות חיים חדשה.  מציאות של מדינה אחת לשני העמים, מדינה של תושביה, שכרגע ואני מדגיש כרגע יש בה רוב יהודי.  עיתונאי ימני ניחם במאמרו באותו מוסף, הוא טען שאין להתרגש מהטעון הדמוגרפי, שכן עובדה היא שהילודה אצל הערביות יורדת ועולה אצל היהודיות.  חשבתי לתומי אצל אלו יהודיות הילודה עולה.. והאם זה יהיה כך גם בשנה הבאה.

אבל זה לא חשוב כי אם נהיה מדינה אחת, צפוי שעוד כמה שנים, יחלו ערביי השטחים לבקש את זכותם להצביע.  זכות בסיסית לבני אנוש באשר הם, היא הזכות לייצג את שאיפותיהם ורצונם.  כמובן שאנחנו לא נסכים ואז יתחיל מסע בינ"ל נגדנו כמו שהיה בזמנו נגד דרום אפריקה.  הרי לא ניתן לדמיין מדינה בה יש אזרחים ללא זכות הצבעה, בטח שלא במאה ה-21.  אז נעבור סיוט של חיים עם לחץ בינ"ל גדל נגדנו, סנקציות מחמירות והולכות, תעבורנה עוד כמה שנים של סיוט מתגבר וחיים בקיצוב, כמצורעים בין אומות העולם ותנחשו מה יהיה השלב הבא. 

בשלב האחרון ניתן גם ניתן את זכות ההצבעה לכל תושבי 'ארץ ישראל' ונהפוך לעוד לבנון או יוגוסלביה עם כמה 'אומות' בתוכנו.  יהיו היהודים החילוניים (מיעוט נרדף) תהיינה הכיפות הסרוגות ההזויות, יהיו המתנחלים וכמובן החרדים.  גדודי חרדים שמגרדים קיום מינימאלי ועושים עוד ועוד ילדים להנציח את 'הצלחתם' הכלכלית.  יהיו הערבים המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, הבדואים, אלו שבגליל, בגדה, בנגב במשולש וכמובן שלושת מליון ערביי עזה.  לא, לא טעיתי אולי היום הם מיליון אבל עוד כמה שנים, אלו מתחזקים לפחות כמו המתנחלת מיצהר עם שנים עשר הילדים. 

אז סוף השבוע היה נפלא, אך מה הפלא שחזרתי מדוכדך...

יום כיפור - סליחה ממי שחירפנתי עם הפוסט הזה.  סליחה ממי שפגעתי בו (שלא בכוונה) במשך השנה/השנים שעברו.  סליחה מיוחדת ממי שפגעתי בה והיא נושאת את הכאב איתה.  הלוואי והייתי יכול לקחת אותו חזרה ולעשות לה רק טוב כי באמת שלא רציתי לפגוע. ..הטבע שלי אינו מהווה הצדקה.

היום לאחר הבריכה החלטתי לנסוע לעבודה ברכבת.  בעודי מחכה על הרציף, פתאום תקפו אותי געגועים לאבי ז"ל.  חשתי את הכאב המוכר, הבטתי סביב בצעירים והחיילים שגדשו את הרציף והייתי עצוב.  ברגע מסויים עלתה בי מחשבה, תהיתי אם הגעגועים לאבי אינם אלא געגועים לתקופת הילדות, געגועים למקום של ביטחון וחיים פשוטים יחסית, ללא חובות ואחריות לחיים של אנשים אחרים.

הגעגועים האלו נמשכים כבר כמה עשרות שנים.  אני חי ומרגיש את הגעגועים לעיתים קרובות, יש דברים מסויימים בשגרת יומי שמזכירים לי את אבי (או את אמי) והכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים הרגילים.  אך עד כה טרם למדתי להבחין בין הגעגוע להורים והגעגוע לתקופות התום של הילדות.  הגעגוע לחיים שאף הם היו רצופי בעיות וקשיים אבל היה לי אז מקום מפלט, מקום בטוח בין זרועות ההורים בו לרגע הועמו הכאבים, נעלמו הבעיות והרגשת הביטחון, השלווה והשקט אפפה אותי.  אז אני מתגעגע לאיש ולאישה שהיו הורי אבל לא פחות אני מתגעגע למקום הרגוע הזה, למקום המפלט.

אתמול חגגנו 75 שנים לביה"ס היסודי הכרמל (ע"ש גבריאלי) בתל-אביב.  בוגרי כל המחזורים הגיעו בהמון רב, הדוחק ליד עמדות ההרשמה היה רב וזעקות של הכרות פילחו את ההמולה המרוגשת.  בעיקר היה אפשר לראות את השנים שעברו על הגברים, רובם קרחים או עם שערות לבנות.  בינות הנשים, לא הייתה אף אחת קרחת או עם שערות שיבה, לעומת זאת היו הרבה בלונדיניות, הרבה יותר מכפי שזכרתי, אבל זה בטח הזכרון הדפוק שלי.

הלכתי לפוש בקרירותו של הקניון הסמוך, לחכות שההסתערות על דוכני הרישום תסתיים אם כי ללא הועיל, כשחזרתי ההמולה הייתה אף יותר גדולה.  משעברתי את החלק הקשה של האירוע, ההרשמה.  נכנסתי פנימה ורק אז החל הסיוט.  "הנץ" שמעתי קריאות מכיוונים שונים וכשהפניתי מבט ראיתי איש/אישה מבוגרים (זקנים) מביטים בי עם מבט שובב ואומרים לי "אתה לא זוכר אותי, תתבייש לך" ואני התביישתי ולא זכרתי והאמת, גם לא הייתי רוצה לזכור אנשים שכך עושים צחוק מהזכרון שלי.  זו לא אשמתי שהשנים לא עשו עימי חסד והזכרון שלי אינו כפי שהיה לפני עשרים שנה.

בעיקר היה לי קשה עם הנשים, השמות על התגים עזרו אך במעט, את שמות הבנות זכרתי אם כי היה לי קשה לשייך את הפנים למה שהכרתי אז.  עם הגברים היה לי יותר קל, איני יודע מדוע אולי בגלל שנטל הלידות משנה אותנו מעט פחות מאשר את הנשים.  לעומת זאת את המורה שלנו לא הייתה לי בעיה לזהות.  כל כך הרבה פעמים ראיתי את פרצופה מקרוב, קרוב מאוד, במיוחד כאשר היא הייתה מסבירה לי מדוע הפעם הזו, עברתי כל גבול.. כך שהכרתי כל ס"מ בפנים שלה, ורק זווית הראיה שלי השתנתה.

היה נחמד, הזויי אבל נחמד.  ראיתי מלכות כיתה נבולות ודווקא שתי עכברוניות אפרוריות שפרחו והפכו לברבורים שכמעט ועוררו אצלי ענין בהעלאת זכרונות עמוקה הרבה יותר.  ראיתי אנשים שהגשימו את ההבטחה שהייתה בהם כילדים ואחרים שנמוגו לקיום חסר משמעות נראית או מובחנת.  חזרתי הביתה עם הרגשה מלנכולית מעט למרות התשבחות שקיבלתי על איך לא השתניתי בכלל.. מה הם יודעים אלו, על כמה זקן לעיתים אני מרגיש בפנים.

היום הזה בגרתי בעוד שנה.  היום הזה נקבר אסף רמון, הוא לא יוסיף עוד שנים.  יום שברגיל הוא יום קשה עבורי, דווקא עכשיו, בזכות נער אחד טהור כפיים ואמיץ, קיבל מימדים אמיתיים. 

אני חושב שאני יודע מה הוא הרגיש לפני שנהרג, גם אני טייס וגם אני עברתי את אותן שניות של איבוד הכרה עקב תמרונים אירובטיים חזקים במיוחד.  אלא ששם, אצלו בתא הטייס, משהו אחר קרה.  משהו לא צפוי, לא מתוכנן, שבריר שנייה בו כל הסיכויים וכל המזל היה פתאום נגדו בעוצמות אדירות, תיזמון של אירועים חריגים, אולי פעולה אחת שכרגיל מונעת אסון, דווקא עכשיו הייתה זו שהביאה אותו למותו.  ארור הגורל שכך מתאנה למשפחה ואדם.

ואני מביט ולא יכול יותר, מתנתק מהמראות כי איני יכול להפריט את האבל שאני חש.  אני לא יודע אם זה עליו, או עלי ואולי על כולנו, שכרגע נראה לי צועדים בדרך ללא מוצא שמאכלת אותנו כאומה וכעם.  אני מתמקד בתחושה של הצער ומקווה שהאנרגיה הזו דווקא, תרפא ותאחה את הפצע הזה הנורא.

       אמרה לי מישהי, אהובה עלי 
       שיש בי רעב עצום לאהבה.
       חשבתי לי לתומי שהיא צודקת 
       (אבל, אצל מי זה לא כך)

שדות כתב 'מחשבות עפר ואפר' על אביו ועל סיגריות, אני מרגיש דומה אם כי הפסקתי לעשן לפני 11 שנים ולא לפני שנתיים כפי שעשה שדות.  אבל לגבי השיחות עם ההורים שנפטרו, כתבתי לו:

מכיר אני שיחות,

עם אב, כה חסר.

השנים עוברות,

יחסיי עם אבי

מתפתחים,

אהבתי מעמיקה.

אני, והחלק שלו

בי מתבגרים.

לאחר מכן שיניתי מעט את השיר..