זהו זה... אהבות

הפעם באמת רציתי לפנק את אשתי.  לא יום הולדת מיוחד מבחינה מספרית, מין מספר שהוא לא כאן ולא שם, לא עגול .. אופס, הרגע חשבתי שזה מספר ראשוני אבל בזמנו גם את זה לא זכרתי.  אז הלחמים שקניתי מבעוד יום היו בסיס נהדר לארוחת בוקר מפוארת.  אין מה לדבר, מאפיית "זומר" בפרישמן פינת דיזנגוף היא לטעמי, המאפיה הטובה ביותר בתל-אביב.  מדהים מה שהשף שם עושה, ללא טרראם או פלצנות הוא יוצר לחמים שהם סמפוניות של טעמים אפילו לאלו, שלא אוהבים במיוחד לחמים.  אבל אני סוטה (אכן) מהנושא.

אז בבוקר הלכנו לשפת הים, רצנו ושחינו בים שקט ורגוע במיוחד, לאחר מכן נשטפנו והלכנו חזרה לדירה.  מרחק של כמה דקות הליכה כך שעוד היינו רעננים כשהגענו חזרה.  הערתי את הבן על מנת שיסיע לחגיגות בנוכחותו והכנתי את ארוחת הבוקר, למעשה בראנץ' מפנקת לכולנו.  משהארוחה הייתה מוכנה, הזמנו את כלת השמחה לפינת האוכל שם בצד כבר נערמו המתנות וכרטיסי הברכה בשירת "happy birthday.." בשני קולות, הבס של בני כמובן, כי אי אפשר להיות כמעט שני מטר גובה ולא להיות בעל קול בס רועם גם אם אתה בסך הכל בן שמונה עשרי.

ההתרגשות הייתה רבה ולאחר פתיחת האריזות וקריאת הברכות פצחנו בארוחה.  לאט ובנחת בלסנו את כל שהיה על השולחן טעמנו ממגוון הטעמים ומנעד צלילי הלעיסות וקריאות ההנאה התמזגו למוסיקה שמימית של טעמים וחמימות משפחתית.  לאחר בוקר כה עמוס היינו חייבים לנוח לפני היציאה למסעדה לארוחת הצהריים. 

יש הרבה מסעדות טובות בתל אביב אבל רצינו הפעם משהו שהוא לא פורמאלי ומאידך אמון על ביצועים מכיוון הים.  הלכנו למסעדת פירות ים מפורסמת וגם שם חגגנו במשך שעתיים את הרעב שבקושי הצלחנו להעיר לקראת הצהריים.  שהרי ארוחת הבוקר כמעט והביסה אותנו.  אבל כל הדיבורים על אוכל מסיחים את דעתי מהנושא המרכזי עליו רציתי לכתוב וזו ההופעה אליה הלכנו בערב.

מוזיאון ת"א אינו בדרך כלל מקום בו אפשר לראות המוני צעירים חוגגים בהמולת שכרות את החיים התוססים.  משום מה דווקא לשם מגיעים זוגות מיושבים, הנוף האנושי כולל הרבה קרחות ולצידם ראשים צבועים בשלל צבעים.  אפילו בערבים בהם מנגנים במוזיאון ג'אז או רוק חו"ח, אפילו בערבים אלו לא רואים הרבה צעירים, אבל שוב אני סוטה (אכן) מהנושא אם כי הפעם באורח כמעט ולא מורגש כפי שמיד תראו.  על כל פנים, זו הייתה הופעה של חן צימבליסטה, אמן המרימבו וחשבתי שהפעם זה יהיה מעט שונה מהרגיל.  מבחינת ההופעה אכן זו הייתה הופעה מרנינה של פרקושוניסט (איש כלי הקשה) מחונן.  הופעה מעולה, כולל נגן הפסנתר והמעבד הספרדי שלא לשכוח את נגנת הצ'ילו הנפלאה.   אבל לא ארחיב על כך מילים כי סוף סוף אני מגיע לעיקר הסיפור, לפואנטה, לעוקץ, למה שהיה יוצא דופן בערב של יום מדהים.

אני, עם אימון של שנים בהתבוננות בנשים, אתרתי מיד מהשהתקרבנו למוזיאון את הנשים המושכות (אותי) והיפות (בעיני) שהיו לצערי  רק שלוש, בקרב מאות האנשים שהתגודדו סביב הכניסה.  ללא כל קושי, מצאתי אף את זו שהרנינה את ליבי.  לא גבוהה ולא נמוכה, שמלה מבד חלק ופשוט בצבע פסטל רגוע, חבקה את גופה בליטופים של חן, מדגישה כאן חמוק ושם צל של ירך, ישבן מפואר והליכה שמיד משכה את תשומת ליבי.  נעלי עקב מושלמות,  כן אני שם לב לכאלו דברים וגם להרמנוניה הכללית שהרגשתי סביבה, הילה של יופי וחן.  קרסוליים דקים ורגליים יפות, לא רזות, אהבתי את ריצודי השרירים כשהיא נעה בתנועה זורמת אל עבר הכניסה.

נתתי לאשתי את הכרטיס שלה והלכתי לשירותים, חושב על אותה אישה יפה ובאופן כללי נהנה מהחיים כי נשים יפות, אפילו אם אני מבחין בהן מרחוק או רואה אותן חלקית, עושות לי טוב, וכיף בלב בפנים.  חזרתי לאולם דרך המזנון וממש בטרם נכנסתי ראיתי אותה שוב, את אותה אישה יפה.  הפעם ראיתי אותה מקדימה, ראיתי פנים נעימות, שפתיים רכות בשפתון אדמוני, שעיר שטני שהגיע בגלים רכים לכתפיה, עיניים בהירות ומחשוף עגול שרק הבליט חזה מפואר, מלא חיים בתנועה, מבלי שיהיה מוגזם או וולגארי.  נשמתי עמוקות, לרגע הרגשתי כאילו ירדה כמות החמצן באוויר.  רק אימון של שנים, אפשר לי שלא לבהות בה בלסת שמוטה.  הצצתי בה מזוית עיני מבלי לאבד את מקומי בתור, נהניתי לראות אותה, יותר יפה מקדימה מכפי שדמיינתי אותה.

התיישבתי ליד אשתי ושוחחנו מעט על ההופעה, על מחיאות הכפיים של הקהל התרבותי, אבל חסר הסבלנות באורח כל כך ישראלי.  עוד אנשים התקרבו לשורה שלנו, קמתי ממקומי על מנת לאפשר להן להיכנס, עוד זוג ועוד אישה וסביב אווירה נעימה של המתנה ותרבות ועונג של אנשים שבעים.  ופתאום.. כמו שאוהבים לומר שוחרי המתח והפנטזיה.  ופתאום אותה אישה יפה, אותה דמות נערצה בלווית אישה מבוגרת ממנה עומדות לצידי, מבקשות להיכנס אף הן לאותה שורה בה אנחנו יושבים.  לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, אותה אישה יפה התיישבה מצידה של אשתי, משלבת רגליים מדהימות וברכיים שהחישו את הדופק שלי.  עד כה הכל סביר, בכל זאת הסיכויי שתשב לידנו היה 1:500, לא סיכויי מטורף, סבירות נמוכה, אבל מתקבלת על הדעת ואפילו נעימה במידה לא מועטה.  אבל לא זה היה מה שנחרט בזכרוני, לא זה מה שהיה שהפך את הערב לכל כך ייחודי בעיניי.

בזמן ההופעה, כל פעם שהפנתי את ראשי כלפי אשתי, לשוחח איתה על המופע או להתלהב מקטע מוסיקה מסויים, היא, כן ההיא היפה, רכנה קדימה באופן שהדגיש עוד יותר את העמק בין שדיה, הפנתה את פניה אלי והביטה בי בעיניים גדולות והבעה של משהו שלא יכול הייתי להגדיר.  בפעם הראשונה הייתי נבוך, בפעם השנייה התפלאתי, בפעם השלישית הרגשתי מעט לא נעים ואחר כך, פשוט נהניתי לראות אותה מזוית עיני, מביטה בי.

כשההופעה הסתיימה, קמנו לצאת, רציתי לקנות את הדיסק של ההופעה ולכן עלינו לאחור ולמעלה, כלפי היציאה הראשית מהאולם, רוב האנשים יצאו מחלקו התחתון של האולם.  אותה אישה יפה ובת לוויתה בחרו גם לצאת מחלקו האחורי של האולם, הקהל התגודד והתקדם לאיטו ואני מביט לאחור ורואה אותה מביטה בי ללא הבעה מיוחדת, ללא הזמנה וללא פליאה אבל מבט שלא עוזב אותי.  ביציאה מהאולם בדקתי שוב על מנת לוודא ואכן, היא עדין הביטה בי.

היה יום וערב מדהים, חגגנו יום הולדת, קיבלתי ליטוף לאגו והלכתי לישון לצד האישה הכי יפה, אשתי האהובה.

הכותב מצטט מחקרים וטוען כי כוח הרצון הוא כמו שריר, לאחר מאמץ, הוא מתייגע ולאחר מכן קשה יותר להשתמש בו.  או במילים אחרות, אחרי שאימצנו את כוח הרצון שלנו ורצנו בחדר הכושר ויותר מכך, לא נכנענו ואכלנו רק צנים ייבש על מנת להשביע את רעבוננו שהתעורר בעקבות ההתעמלות.  בערב, כשנשב מול הטלוויזיה נכרסם עוגת גזר וקרם עתירת קלוריות כי אפס כוחנו להתאמץ ולשמור.  מחקרים אחרים מראים, שעדיף להוריד במשקל על שיפור בכושר או במילים אחרות בטטה שחיפית תהיה בריאה יותר מכל מתאבק סומו מצוי.

זה שקראתי את המאמר ועוד יותר, זה שסיכמתי אותו, מראה שלא היה לי הרבה מה לעשות בפינלנד, כשאני יושב שעות בספריה נפלאה ומודרנית ומקשיב למוסיקת ג'אז משובחת.  אני לא מצטער על ימי הגשם שנתנו לי הזדמנות נפלאה להרחיב את ההשכלה המוסיקלית שלי.

הבוקר תמיד יותר נחמד, רגוע ושליו.  היום השמש הבציעה בינות העננים והאירה את מחול הבוקר של הציפורים המקומיות.  זוג בולבולים מתעלס באוויר, הזכר עוקב אחרי הנקבה מענף לענף, נעמד לידה ומשחיז מקורו בכזה ריכוז ועוצמה.  כשהוא עף לרגע לקצץ בגבורה בבידוד של דוד שמש ישן, היא קוראת לו מודאגת, עד שהוא חוזר ועומד לידה, תוהה בנון שלאטיות על מה כל ההתרגשות. 

זוג דרורים מתגרה בבולבולים, מסתבר שמאבקי טריטוריה הם לא רק נחלת האדם.  אלו עפים לחוט חשמל שגובל במרחב הבולבולים ואלו טסים לקראתם במהירות וממש בשנייה האחרונה פונים בחדות והדרורים, ללא התרגשות יתרה, עוזבים לקצה חוט אחר עליו הם נתלים בגבורה אקרובטית מזהירה.  פשוש בודד עובר וממשיך טרוד, מעופף לדרכו בגלי מאמץ, נוסק וצולל כמו עקב אחרי גל גדול בים. 

ללא טקס מיוחד, הגיע הוד מעלתו לביקור קצרצר, יונק דבש בגלימה ססגונית להפליא, כיבד אותנו בכמה שניות של צבע גועש, טיפה אחת בינות האפור שסביב והענפים החורפיים החשופים.  השמש לא הייתה יכולה להתאפק ונשקה לו, מציתה את נוצותיו בזוהר של צבעים מבהיקים, אין ספק שהוא מגזע מלכים ונסיכים.

סגרתי את החלון וחזרתי לכוס התה, עוד יום מתחיל, מעניין איך הוא יסתיים.

ראיתי ב- ynet  מאמר על 'אמהות מניקות נגד פייסבוק'  כמובן שקראתי, ומיד הלכתי לבדוק במה מדובר.  תמיד חשבתי שאין מראה יותר יפה מאישה מניקה, הפעילות הכי שלווה, סקסית וטהורה, שאפשר ובקיצור, שלמות למהדרין.  אהבתי את תקופות ההנקה, את האווירה שסביב, אולי עזר שבדיוק באותן תקופות שייטנו על היאכטה שלנו בין האיים בים הקאריבי..  אבל לא זו הנקודה.  

היה מצחיק לראות עד כמה האמריקאים עסוקים בלתחוב את ראשם לעמקי ישבניהם.  עסוקים בלתת נופך פורנוגרפי למה שהוא הדבר הכי טבעי ויפה בעולם.  אני בטוח שהחברות שמכינות תחליפי חלב אם מחככות את ידיהן בהנאה, פייסבוק עושה את המלאכה עבורן. 

אבל בכל זאת, טיילתי לי שם וראיתי שם 'תמונה' ששבתה את ליבי.

   המכונאי הראשי -  אתה לקוח טוב, אפילו טוב מאוד...  אתה לא חושב שאתה צריך לחשוב על זה.

   הנץ -                    נכון שהיו לי שתי תאונות בשנה אבל ראה, יצאתי ללא פגע.  האופנוע זה סיפור אחר.

   המכונאי הראשי -  שותק,

   הנץ -                    עצוב.

כשאנחנו ילדים או צעירים במיוחד, אנחנו חושבים ובצדק שכל העולם פתוח בפנינו.  נרצה נהיה שחורים ממוצא מעורב ונשיאי ארה"ב, נרצה נהיה אסטרונאוטים, טייסים, נהגי רכבת או פרופסורים מהוללים.  ואכן, כשאנחנו צעירים פתוחות בפנינו המון אופציות לגבי המשך החיים.  מצחיק אותי כשאני חושב על זה שדווקא בגיל בו יש לנו את מירב האפשרויות, יש לנו פחות שיקול דעת מכל גיל אחר.  אבל זו הערת אגב שאינה קשורה לנושא.

אז מה היה לנו, הייתה לנו עובדה מצערת שככל שאנחנו מתבגרים (מזדקנים) הולכות ופוחתות האופציות העומדות בפנינו.  זהו טבע הדברים שכן אם נרצה לקפץ על הגבעות עם כיפות לבנות גדולות על הראש ולדפוק זיתים (את העצים), לא נוכל לעשות זאת כשאנחנו בני שישים ובעלי שיקול דעת.. בעצם זו דוגמה לא טובה שכן אין כמו האמונה הלוהטת בארץ ישראל על מנת להחזיר עזוז וגבורה בגופות שנחלשו מלימוד תורה מאומץ.  אחרי שנים של הגות ולימוד הם יוצאים וטובחים בעצי זית ואפילו מכים ערבי קשיש.

המחשבות שלי נודדות ואני רוצה לחזור לנושא העיקרי והמסקנה שאכן כשאנחנו בני חמישים, יהיה לנו קשה למצוא עבודה לרוחנו או אפילו עבודה כלשהי.  כשאנחנו בני ארבעים אפילו זרע כבר לא נוכל לתרום.. מה לעשות לבנק הזרע יש מגבלה של גיל.  אבל תשאלו איך כל זה שייך למכונאי שמטיל ספק ביכולתי לרכב על אופנוע ולצאת מזה שלם... ובכן הרגשתי כאילו זו מגבלה נוספת, עוד אופציה שיורדת לי מסך האופציות, עוד סימן לשנים העוברות ביעף ולמספרי הנרות המתרבים על עוגת יום ההולדת. 

מה התרופה האפשרית.  לא, אני לא מתכוון לזיונים אם כי אני מסכים שזו תרופת פלא כמעט לכל חולי או מצב רוח שלילי.  הפעם חשבתי על כך שאם יש יחס הפוך בין השנים המצטברות ומיעוט האפשרויות הפתוחות בפנינו יש דרך לשנות את הנוסחה.  אנחנו חייבים לייצר אופציות ואפשרויות חדשות מה שימתן את קצב התנועה לקראת היציאה מעולם הבכא.  במילים אחרות אנחנו חייבים לעצמנו התפתחות תמידית, שיפור בדינמיקה של החיים.  אנחנו צריכים לחפש או אפילו לייצר אתגרים חדשים.

אז אולי על האופנוע הזה אוותר (בחיים לא) אבל אמשיך לטיול הזויי ולא מתוכנן לשבוע בדרום איטליה, או אחד בוייטנאם של ארבעה חודשים עם תרמיל וכפכפים.  אתחיל ללכת לתיאטרון, אולי אפילו להופעת ריקודים רחמנא לצלן.  אולי תואר המשך במשהו שתמיד רציתי ללמוד ומשום מה חששתי לעשות את הצעד הראשון.  אולי אארגן מסיבות לכאלו שאין להם דמיון כמו שלי.  בקיצור, אין גבולות או מגבלות רק הרעיון הכללי של פריצת מעטפות חיים, חשוב להרחיב אותן לתחומים חדשים והעיקר לחייך כי לכל דבר יש פתרון אם קצת חושבים.

אז אני מאחל שבת יצירתית לכולנו וממשיך לנושא כאוב אחר.

לאחר שחוסל עבריין, הייתה על כך סקירה מסיבית באמצעי התקשורת שאני בחלתי בה.  את מי זה מעניין איך ומה, או ספקולציות על מסעות נקמה בעולם תחתון.  הרי ברור לכל בר דעת שהעולם התחתון היחידי שמעניין אותי שייך לנשים ואברים מקפצים מצד אחד או מעט נמוך יותר לכיוון המרכז או החלק האחורי.. עזבו, אני בטוח שהעולם התחתון שלי הרבה יותר מעניין שהרי בעולם התחתון נוסח הנץ, כשיורדים התחתונים עולים דברים אחרים וסה"כ נשמר איזון מופתי. .  אבל מה עשו בחדשות, ראיינו את האלמנה של אותו עבריין וכששאלו אותה על העולם התחתון היא לא התייחסה בכלל ללבוש שלה לאזכרה או מה היה במיוחד אהוב על בעלה. 

זה הביא אותי לחשוב מעט מחוץ לעולם התחתון, על מראיינים כמו רפי רשף לדוגמה שתמיד שש לראיין אלמנות טריות או בצוק העיתים אפילו אלמנים, אמהות לבנים שנפלו או בנות של פושעים או קורבנות ואני חושב שזו זילות איומה של מה שהוא אינטימי במיוחד.  מי שאיבדה את בעלה העבריין ונותרה עם שבעה יתומים רכים (שאחד מהם הוא יורש העצר של אימפריית 'העסקים' של אביהם) לא מעניינת אותי.  לא היא, לא סיפור חייה ולא שום דבר שכרוך בה.  אפילו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מתבייש לשמוע ראיונות עם קורבנות כי מה כבר יכולים הם לומר לבד מכמה נפלא היה מי שנפטר בדמי ימיו ולתאר את האבל שלהם.  אני מרגיש כאילו המראיין מאלץ אותי להפוך למציץ, מין פיפינג תום לרגשות של עצב ויגון, רגשות פרטיים של קץ חיים ואובדן.  המראיינים מוזילים את יגון המשפחות עם הראיונות הללו. 

יש מעט משפחות שפונות עורף לתקשורת ומבקשות לכבד את אבלן ולא להכניס מצלמות לבית הקברות או לישיבת השבעה, אני חושב שהתקשורת צריכה להפוך את הגישה הזו לנורמה חדשה.

הנץ במחשבות של יום שישי

חמי כבר לא ילד, אני מכיר אותו הרבה שנים והוא חי עוד הרבה שנים לפני שהכרתי אותו.  מצחיק אותי שאני עכשיו בגיל בו הוא היה כשרק חיזרתי אחרי אשתי.. אני חושב מי מהמחזרים של בתי יישאר איתנו עוד כל כך הרבה שנים, אבל זה סיפור אחר.  הפעם רציתי לכתוב על הסיפורים שחמי מספר, סיפורים על נסיעות וטיולים שעשה לארצות רחוקות.  לא מעט מהנסיעות שלו היו לבקר אותנו במהלך ההפלגות והחיים שלנו בארצות מרוחקות ובמקומות מוזרים.  הוא זוכר כל נסיעה, בפרטי פרטים.  הוא זוכר את משקלו המדויק של הדג שתפס לפני חמישים שנה בנסיעה לאמריקה וקנדה שעשה עם המקהלה של עיר הולדתו.  הוא אפילו זוכר את המסלול ואת שם נהג האוטובוס שהסיע אותם, הוא זוכר את שמות אלו שאירחו אותם שלא לדבר על הייחוס המשפחתי והקשר לארץ האבות.  הוא רק לא זוכר שאת הסיפור הזה הוא כבר סיפר לנו המון פעמים, הפעם האחרונה רק לפני כמה שעות.  אז מחד גיסא זה עצוב לראות את השינויים המנטאליים באיש שאני מכיר ואוהב כל כך הרבה שנים ומאידך גיסא, אני אוהב לשמוע אותו מספר את הסיפורים, כי כל כולו חיי את החוויה מחדש, את ההתרגשות, הריחות, האקזוטיקה שהיא לא חלק מחיי היום יום שלו.

אני גם קצת מקנא בעובדה שהוא זוכר הכל ואני לא מצליח לזכור את הנסיעות והטיולים, ההרפתקאות והדברים המשוגעים שעשיתי עד כה ואני הרבה יותר צעיר ממנו.  אני מנסה להתנחם במחשבה שאולי הוא עשה מעט מדיי ומתרפק על מה שעשה ואילו אני לעומתו עשיתי כל כך הרבה, אבל האמת היא שזה לא זה, הוא פשוט זוכר יותר טוב את מה שהיה.  אני מנסה להתנחם במחשבה שמה שמעניין אותי זה רק מה שעוד יהיה וסיפורי מסעות העבר פחות מרגשים או מעניינים אותי כיום, אבל גם כאן זו מחשבה שאפילו לא מסתירה את ערוות זכרוני המפוקפק.  לך תדע מה יהיה בעוד שלושים שנה, אולי גם אני אאבד את הזיכרון לזמן קצר ופתאום כן אצליח לזכור פרטי פרטים על מה שהיה ואוכל גם אני להתרפק על מה שהיה בעבר הרחוק.  טוב, לפחות אני מתנחם בעובדה שיהיה לי לא מעט חומר לחזור אליו בים הזיכרונות הפרטי שלי.

חמותי קנתה לבת שלי מסגרת ואני חשבתי לי לתומי, ממתי חשובה המסגרת יותר ממה שהיא ממסגרת בתוכה.  אני לתומי הייתי חושב על מסגרת רק משהיה לי ציור או תמונה או אפילו תעודת הצטיינות ממכללה אבודה.  משהיה לי משהו ממשי, רק אז הייתי שוקל למסגר את מה שלא יהיה, אץ וקונה את המסגרת הכי המתאימה. זה כמובן עניין של סדר..

ואם אני כבר חושב על סדר הרי שעל מנת לארגן מקום כלשהו או דבר מסוים יש שתי אפשרויות:

• יש אפשרות לעשות סדר
• יש אפשרות להוציא את הבלגן

זהו זה, לאחר חודש של כתיבה ארוטית ומחרמנת החלטתי שהחודש הבא עלינו לטובה יהיה חודש של חילוניות, חודש של כתיבה על נושאים שונים העומדים ברומו של עולם וגם פכים קטנים שטורדים את מנוחתי.

שנה טובה לכל המעוניינים וחג שמח לחילוניים.

הנץ

אני אוהב את המציל הזה והוא אוהב אותי.  זה לא סתם מציל, אני מכיר אותו כבר למעלה מעשר שנים בהן אני שוחה בבריכה שליד האוניברסיטה.  למרות שהוא בטח בסוף שנות השלושים, אני חושב שהוא היה שם תמיד.  בחור לא גבוה, מעט כפוף ובכושר לא רע.  בחור שכבר בצהריים נראה כאילו הוא זקוק לגילוח, שער מאוד קצר ולבוש לא כל כך מוקפד.  אפשר לראות שהוא חיי לבד, בלי לקבל משוב על איך הוא נראה או מה ראוי ללבוש.  רווק שכבר אימץ לעצמו כמה הרגלים שמאפיינים את אלו שהם רווקים כבר זמן רב.

אבל הבחור הזה לא מפסיק לחפש לו בת זוג, חברה, אישה או שותפה לחיים.  בתחילת היכרותנו היה בא אליי להתייעץ לגבי שירים שכתב.  איני יודע מדוע בחר בי או איך ידע שגם אני מנסה את כוחי.. לא בחיפושי נשים אלא בכתיבת שירים.  בעצם גם וגם, אולי הוא זיהה בי את המחפש התמידי, אולי הכיר את הרעב שלא מפסיק לכרסם את הקרביים, מי יודע.  שירי אהבה הוא כתב, שירים קצרים, נאיביים ורומנטיים, שירים שאינם ממש מתוחכמים אבל שירים שכל אחד היה אוהב לקבל, לקרוא, לחייך ולהמשיך ביום מעט יותר חם ויפה.  לא ניסיתי לשנות דבר בשיריו, לעיתים הייתי חורז לו מילה דומה או מנקה את השיר מ'ו' של חיבורים.. לך תדע אם עשיתי נכון אבל הוא התמיד ושאל.  היו פעמים שהוא כנראה ניסה את כוחו עם סטודנטית זרה או תיירת שכן ביקש ממני לעזור לו לתרגם שיר שכתב לאנגלית וגם את זה שמחתי לעשות עבורו.

גם אני ביקשתי ממנו דבר, שאלתי אם יבחן את סגנון השחייה שלי, לראות אם יש מקום לשיפורים.  משום מה זה לא קרה ואני לא לחצתי אלא המשכתי את הקשר כפי שהיה.  אני יועץ בענייני שירים והוא משתוקק לבת זוג ולא מתבייש לחלום בגדול.  אני זוכר במיוחד אישה יפיפייה וצעירה, נימפה אמיתית, וונוס שעולה מהרחצה עם גוף חלק ושרירים ארוכים של שחיינית, בלונדינית עם שיער עבות ושדיים נכונים שהוא העריץ.  הוא היה מקבל את פניה כאילו הייתה נסיכה וגם היא נהגה בו כנתין מסור ונאמן.  עם השנים היא התחתנה (אני לא בטוח) וילדה שני ילדים (אני בטוח כי ראיתי אותם איתה) ששינו אותה כך שהיא כבר לא מושא לתשוקתו של גיבור סיפורנו.  הוא בטח לא רואה אמהות כאובייקט מיני, כאמור רווק הרבה שנים.  אני לעומתו מתקרב לגיל בו אראה סבתות כאובייקט מיני אבל זה במאמר מוסגר וממש לא לעניין.  ומעשיות סבתות לא יקדמו אותנו בסיפור הזה. 

לפני שנה החליט גיבורנו להצטרף לעידן המחשבים.  חודשים ארוכים הוא התלבט בנוגע לסוג המחשב, תוכנית ההתחברות הטובה ביותר, מונחים חדשים שלא הכיר.  בתחום הזה אני לא חושב שהוא סמך רק עליי והיה חוקר את כל מי שחשב 'מומחה למחשבים' היה שואל ומבקש לתרגם מונחים מאנגלית.  יום אחד סיפר לי בגאווה שעשה מעשה ועכשיו הוא מחובר עם מחשב משלו וכבר יש לו כמה כתובות אימייל והוא נרשם לשם ונרשם לכאן.  במשך החודשים הבאים כבר לא היו שירים.  אני מניח שהוא מצא דרכים אחרות לחזר אחרי בחורות או בכלל מקומות למפגשים מסוגים שונים.  הוא לא חלק איתי את הרפתקאותיו אבל כששאל שוב ושוב על תכונות של תוכנה ומה הקשר בין ספק ואימייל ממקור אחר ובכלל שאלות מהתחום 'החדש' הרגשתי שהוא ממש נשאב לעניין.

לאחרונה הסברתי לו סוגיה מסוימת והוא כל כך התלהב מההסבר שאמר לי שאם הייתה לו אחות, היה מסדר לי אותה לבילויי במיטה.  אני לא זוכר איך בדיוק הוא ניסח את המחמאה אבל אני נהניתי לקבלה.  יום אחר הוא התקדם ואמר לי שאם היה אישה היה נותן לי בלי מחשבה שנייה.  צחקתי וחשבתי שזו מחמאה מקורית אם כי מעט מוזרה. 

גמרנו עם הרקע ועכשיו אני סוף סוף יכול לספר את מה שקרה היום.. בעצם לא, אני צריך לתת לך עוד פיסת מידע אחת שקשורה דווקא לחיי האהבה שלי.  ביום הקודם היה לי מפגש סוער ומספק עם מי שכמה שעות אחרי זה הכריזה באוזניי כי בגלל מה שאמרתי או לא אמרתי, היא חפצה בפסק זמן.  לא אכנס לסיבות אבל במהלך השעות שחלפו, שוחחתי איתה כמה וכמה פעמים (ביני לבין עצמי).  מי לא מכיר את השיחות הללו שאנחנו מנהלים עם בן זוג ושכולן במוחנו אנו.. אחלה שיחות כי תמיד יש לנו את הטיעונים הכי משכנעים ואנחנו כל כך טובים ורגישים שלא לדבר על צודקים..  כך גם נכנסתי לבריכה, שחיתי את הסדרה הרגילה תוך כדי שיחה ערנית ומוצלחת במיוחד עם מי שחשבתי למחמל נפשי עד לא מכבר..  למרות השיחה הערנית ראיתי שהמציל, החבר הזה שלי (שאיני יודע את שמו או הוא את שלי) נמצא בתורנות בבריכה בה שחיתי.  תהיתי לשנייה אם הוא זוכר שביקשתי ממנו לבדוק את סגנון השחייה שלי וחשבתי שוב על צורת העבודה עם הרגליים, שאצלי, אגב, לא תורמת במיוחד לקצב או מהירות השחייה.  אבל לא הרבה חשבתי על השחייה, יותר הייתי עסוק בשיחה.

כשיצאתי מהבריכה, ניגש אלי המציל ואמר שיש לי בעיה עם יד ימין, אני לא משלים את התנועה כראוי ומוציא את היד ליד המותן ולא ליד הירך, כך  שאני לא מנצל את מלוא פוטנציאל הכוח שלי.  זו הייתה ממש הברקה, נכנסתי למים ואכן, הוא צדק, שחיתי מעט בסגנון הרגיל ולאחר מכן עשיתי את השיפור הקטן שהוא הציע ונדהמתי עד כמה ההערה שלו הייתה בונה ומועילה.  יצאתי, הודיתי לו ושאלתי אותו לגבי הרגליים ומספר התנועות הנדרש להשלמת מרחק מסוים וקיבלתי ממנו יותר אינפורמציה בנוגע לשחייה ממה שלמדתי בעשר השנים האחרונות מלהתבונן בשחיינים אחרים או מלחשוב על שיפורים בעצמי. 

אני יודע, זה לא סיפור מי יודע מה, אבל התזמון של מה שקרה היה כל כך מושלם, השמחה שהוא העניק לי אחרי כל כך הרבה שנים ובזמן כל כך מתאים היה ממש מתנה.  כל היום אני מסתובב ומרגיש יותר טוב, רואה את השמיים, השמש וחיוך כאן ושם.  הערב רציתי לכתוב על המציל הזה בבריכה שכותב שירים לנסות ולהשיג לו אישה ואיך קרה שהוא שימח אותי בדקה ירודה.

בכל הארצות הסקנדינביות ואת זה כל אחד יודע, יש קיץ נעים וחורף קר במיוחד.  ארץ סקנדינבית אחת היא מיוחדת במינה כי בחלקה הצפוני גר סנטה קלאוס וזה מידע חשוב לכל משפחה נוצרית עם ילדים מתחת לגיל 5, או יותר אם הם תמימים במיוחד.  ישנם עוד דברים מיוחדים לאותה ארץ סקנדינבית שאינם ידועים כמו המידע שהוזכר קודם.  למשל, מי יודע על כדורגל בוץ, שבו משחקים אנשים לכאורה נורמאליים לחלוטין משחק ידוע בכל העולם, משחק לא מסובך במיוחד בו שתי קבוצות מחוסרות תקציב לשני כדורים, נאבקות על העברת הכדור האחד שיש להם, סידרה של ייסורים.  אלא שבגרסה המקומית, כפי שאפשר לנחש, כל הסיפור כולו מתרחש לא על כר דשא מטופח היטב אלא על שטח מלא בוץ שהמארגנים משקים עוד יותר שחס וחלילה לא תתייבש הקרקע ויהיה קל לשחקנים המתבוססים אחרי הכדור שקועים במדמינה עד ברכיהם.

בימים אלו, זמן שלהי האולימפיאדה יש מקצוע ספורט חשוב שממקומיים מתמחים בו.  איני מבין מדוע לא הפך הענף לענף ספורט אולימפי אבל אני מניח שזה עניין קרוב.  מרוץ העקבים הוא ספורט קשה במיוחד, קשה לאין ערוך יותר מהדיקטלון או ריצת מכשולים פשוטה שכן כאן לא רק שמדובר בעקבים גבוהים אלא גם במסלול עירוני מלא מהמורות.  ענף ספורט זה אהוב עליי במיוחד, והוא מורכב למדיי.  נשים יפות על עקבים גבוהים, לבושות בבגדים שאינם עתירי בד (זכר לתקופות הקשות בהן היה מחסור חמור באריגים) רצות לאורך מסלול.  העקבים יוצרים אפקט שעושה משהו מיוחד במינו לתנועת אברים שונים בפיזיולוגיה הנשית.  תנועות שיש בהן מהמיוחד והמגרה.  איני הסוטה היחידי שחושב כך היות והיו עוד כמה גברים סביב, מביטים בהערצה באתלטיות הנפלאות הללו, שוברות כל שיא יכולת אנושי אפשרי.

היות ואזרחי ארץ סקנדינבית זו חיים את מרבית חייהם בחושך, הם קשורים מאוד לנשותיהם.  אצנים מקומיים שרצו להתאמן לא יכלו לשאת את הפרידה מהנשים שלהם ולכן רבים מהם לקחו אותם לאימונים.  אך יותר מאשר החושך, אל לנו לשכוח את הקור השורר במחוזות אלו ואחרי שכמה נשים פשוט קפאו למוות בעת שהבעלים התאמנו להנאתם, החליטו הבעלים שהדרך היחידה לשמור על חומן של הנשים, דבר מבורך בפני עצמו, הוא לקחת אותן עימם.  כך נולד ענף ספורט חדש והוא תחרות ריצה של בעלים הנושאים על גבם את נשותיהם.  תחרות מעניינת מאוד ובמיוחד מעניין תפריט האימונים של הזוגות.  אני מניח שאם הבעל מבשל, האישה לא תאכל יותר מאשר אבק דורה ומים מזוקקים (לחסוך את משקל המינרלים) ואם האישה מבשלת, קרוב לוודאי שיהיה בתפריט תפו"א ודגי סלומון טריים אבל זה ממש לא ניחוש שכן זה מה שמרבית הסקנדינבים, במילא אוכלים כל הזמן.

מצאתי את עצמי שייך למיעוט כמעט ומבוטל, אני אחד מ-2% הבלוגרים מעל גיל 39 בישראבלוג.  אני לא יודע אם לעלוז או לבכות... אבל מה שמשונה הוא שרוב מי שאני מכיר בישרא, שייך לאותו מיעוט גם כן,  אלוהים יודע מה זה אומר.