זהו זה... אהבות

נסענו לראש פינה לסוף שבוע ארוך של שקט שלווה, נופים מדהימים ואוכל יוצא מגדר הרגיל.  בנסיעה צפונה משהו הטריד אותי ולא ידעתי מהו.  בנסיעה חזרה הבנתי שלאורך רוב הדרך, נסענו דרך כביש 6, עברנו דרך כפרים וערים ערביות.  בליבי הודיתי למתנחלים ששאבו כל כך הרבה משאבים שאת הגליל כבר הפסדנו.  שלושה בתי ספר יסודיים יהודיים נסגרו בגליל בשלוש השנים האחרונות וחמישה בתי ספר יסודיים ערביים נפתחו, כפי שנכתב במוסף ידיעות האחרון.

אבל האמת היא שאנחנו צריכים להודות למתנחלים מסיבה חשובה אחרת.  מה שהם עושים הוא פשוט להרגיל אותנו למציאות חיים חדשה.  מציאות של מדינה אחת לשני העמים, מדינה של תושביה, שכרגע ואני מדגיש כרגע יש בה רוב יהודי.  עיתונאי ימני ניחם במאמרו באותו מוסף, הוא טען שאין להתרגש מהטעון הדמוגרפי, שכן עובדה היא שהילודה אצל הערביות יורדת ועולה אצל היהודיות.  חשבתי לתומי אצל אלו יהודיות הילודה עולה.. והאם זה יהיה כך גם בשנה הבאה.

אבל זה לא חשוב כי אם נהיה מדינה אחת, צפוי שעוד כמה שנים, יחלו ערביי השטחים לבקש את זכותם להצביע.  זכות בסיסית לבני אנוש באשר הם, היא הזכות לייצג את שאיפותיהם ורצונם.  כמובן שאנחנו לא נסכים ואז יתחיל מסע בינ"ל נגדנו כמו שהיה בזמנו נגד דרום אפריקה.  הרי לא ניתן לדמיין מדינה בה יש אזרחים ללא זכות הצבעה, בטח שלא במאה ה-21.  אז נעבור סיוט של חיים עם לחץ בינ"ל גדל נגדנו, סנקציות מחמירות והולכות, תעבורנה עוד כמה שנים של סיוט מתגבר וחיים בקיצוב, כמצורעים בין אומות העולם ותנחשו מה יהיה השלב הבא. 

בשלב האחרון ניתן גם ניתן את זכות ההצבעה לכל תושבי 'ארץ ישראל' ונהפוך לעוד לבנון או יוגוסלביה עם כמה 'אומות' בתוכנו.  יהיו היהודים החילוניים (מיעוט נרדף) תהיינה הכיפות הסרוגות ההזויות, יהיו המתנחלים וכמובן החרדים.  גדודי חרדים שמגרדים קיום מינימאלי ועושים עוד ועוד ילדים להנציח את 'הצלחתם' הכלכלית.  יהיו הערבים המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, הבדואים, אלו שבגליל, בגדה, בנגב במשולש וכמובן שלושת מליון ערביי עזה.  לא, לא טעיתי אולי היום הם מיליון אבל עוד כמה שנים, אלו מתחזקים לפחות כמו המתנחלת מיצהר עם שנים עשר הילדים. 

אז סוף השבוע היה נפלא, אך מה הפלא שחזרתי מדוכדך...

יום כיפור - סליחה ממי שחירפנתי עם הפוסט הזה.  סליחה ממי שפגעתי בו (שלא בכוונה) במשך השנה/השנים שעברו.  סליחה מיוחדת ממי שפגעתי בה והיא נושאת את הכאב איתה.  הלוואי והייתי יכול לקחת אותו חזרה ולעשות לה רק טוב כי באמת שלא רציתי לפגוע. ..הטבע שלי אינו מהווה הצדקה.

כך זה התחיל, עם האופנוע החדש והיפה שלי  Suzuki SV650

(משולשים של רעש)

המציאות הזו מעצבנת, כל כך רועשת.

אני כואב, משתוקק לאטמים-

אני נזקק לירכייך היפות,

מהדקות, לוחצות

את אוזניי.

אני

טועם,

אני מוקסם,

נסחף ושוקע בך

במוסיקת התשוקה שלך,

רק היא זו שמשקיטה את הרעשים

מרגיעה ולו במעט, את הכאב הפועם בחזי.

כאילו לא הספיקו מעללי שושלת שרון, כאילו כבוד אנסי היה רק אפיזודה חולפת הנצפית במצפה רמון.. כאילו הירשזון הגונב ומרוויח מכל צעד במצעד החיים לא הספיקו לנו.  יש לנו גם בירוקרטיה מסואבת, הפקידים מתייחסים לתלמידים, לזקנים, לנכים, לניצולי שואה כאילו לא היו ממש אנשים..  ואולי דווקא לכאלו אנחנו ראויים.

זבל של אנשים

חוגגים בתרועות,

מהדהדות את

הריקנות שלהם

זבל של אנשים

מתים חיים

חיים ריקים

חסרי הישגים

זבל של אנשים

נלחמים ובוחרים

זבל של אנשים

שאותנו הורגים

זבל של אנשים

ובשדה החוחים יש גם טוב, יש גם יופי.. 'פינה קולדה'  אצל צמח בר ואצלי הלב החסיר פעימה.

אני הייתי מצפה למים, מפגינים כאלו צריך לפזר בזרנוקי מים, מרחוק מבלי שכוחות הביטחון יתלכלכו.  את החברה שלנו יש לנקות מהחוליגנים פורעי החוק שמנסים להחזיק בביצים מדינה שלמה ויותר מזה להכתיב לציבור שלם, נגד רצונו, את סדר החיים הלאומי.  גז מדמיע וסילוני מים היו גורמים לפינויי יעיל, נקי, מהיר ומלמדים ציבור פרוע, שיעור בסיסי בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

"גירשו אותנו מבתנו" אנחנו שומעים אותם מייבבים כל הזמן.  נו מה לעשות, השתנה סדר העדיפות הלאומי, תודה על מה שעשיתם ועכשיו הופ, לארוז את הפקלאות, מה יש, אם רוצים לסלול כביש או לבנות גן משחקים, לא מפקיעים קרקעות מבעלים?  מפקיעים גם מפקיעים ואפילו מפנים מבתים.  ופיצויים? קדחת משלמים וגם זה אחרי שנים.

"יש לנו ניירות שמראים שהשוק הסיטונאי בחברון היה שייך ליהודים"  ביג דיל, האמינו לי שלערבים יש הרבה יותר ניירות, תעודות ומסמכים מאיתנו, כאלו שמראים בעלות על יפו, חיפה, רמת אביב ועוד מקומות אין ספור.  אז מה בדיוק הסיפור, הם רוצים להוכיח את צדקתם כלפי אומות העולם ולהתיישב בחברון ובכך לתת לגיטימציה לערבים לבוא ולשבת ברמת אביב, הרצלייה ובני-ברק.

החכמים האלו, רק יורים לעצמם ברגל, יוצרים התנגדות אדירה כלפי עקרונות ואידיאלים שאלמלא היו מאמצים כשלהם, היו (אולי) נחלת הכלל.

אתמול בלילה בת דודה שלי התקשרה אלי, היא ליוותה קבוצת ילדים מהצפון שבאו לחגוג את בר המצווה לשי (שם בדוי) בן כיתתם.  שי מאושפז בבית חולים במרכז הארץ עם גידול בכבד, המצב מסובך וקשה.  הילד, בת דודתי סיפרה לי, שמח לראות את החברים אבל היה במצב קשה מאוד, תופעות לוואי חמורות של הטיפול התרופתי.

אני שומע ונכנס לדיכאון, התרופה נגד סרטן שהחברה שלי מפתחת, יש לה תופעת לוואי אחת ויחידה, היא מצטברת דווקא בכבד, בו יש לשי את הגידול.  לבד מזה אין לה תופעות לוואי, היא אינה כרוכה בשום בחילות או נשירת שיער או כל תופעת לוואי שמזוהה עם טיפול כימותראפי אחר.  התרופה יעילה פי שש מכל תרופה אחרת, ואין לי ספק שהייתה יכולה להציל את חייו של שי.

מצב דפוק, אני לא יכול לספר להם על התרופה, אני לא יכול לתת לו את התרופה, אני לא יכול להכניס אותו לתוכנית טיפול לחריגים, אני לא יכול לעשות כלום למען שי.  זה כל כך מדכא, הכורח ללכת בנתיב המתווה על ידי רשויות הרישוי השונות בארץ ובעולם.  הצורך במבנה ארגוני מסורבל שלוקח שנים להביא מזור לאחד כמו שי שמי יודע אם יהיה בחיים משתותר התרופה.  ועוד יותר מהכל מתסכל הצורך שלנו בגיוס כספים, המצגות הבלתי נגמרות, הכל כה חשוב ומלהיב, כל כך מרתק, המאזינים מעריצים את הטכנולוגיה, מעריכים את האנשים ולמרות הכל המסע הסזיפי נמשך ונמשך..

כעסתי, מזה כעסתי, ממש זעמתי, והתשובות רק ליבו את הזעם שהרגשתי.  זה קורה לעיתים נדירות וזה לא יפה או נעים גם לי, אמרתי וכתבתי כל מיני דברים שלא הייתי צריך לכתוב, ויצא קצף שכבר כלל בתוכו כעסים אחרים ותגובות ישנות על דברים שחשבתי שכבר מזמן הודחקו בהצלחה.  התוצאה לא הייתה טובה, התמונה ומרכיביה התפרקו וכשתורכב מחדש היא כבר תהיה שונה.  התגובה שלי - טיפול ביחסי אנוש עם גרזן, הייתה יותר חזקה משהייתה צריכה להיות, אלימה והרסנית מכפי שרציתי שתהייה.  וגם עכשיו, ברגיעה חלקית, העצבות רוחשת כגחלים לאחר שריפת ענק ואין אפשרות או רצון לשנות דבר, פשוט נמשיך ונחייה ואולי פעם בעתיד נצליח להרכיב מהחתיכות שנותרו פאזל חלקי, שונה...

הם שלפו אותי מהדיכאון בו רציתי לשרות כמו שקית תה שמוצתה כבר כמה פעמים ונשארה לשהות בכוס עד לטיפת התמצית האחרונה.  הרגשתי מרוקן לחלוטין, מיובש, חסר אונים, לא יכול הייתי להרים את ידי, באדישות סקרתי את הקורה סביבי כאילו אני נמצא מחוץ לגופי, משקיף מעל ומרוחק מעצמי.

בתחילה שמעתי אסופת צלילים וקולות שונים שזרמו על גופי במהירות הבזק שורטת חורקת מכאיבה לי מעט, לא הבנתי אותם ולא רציתי לנסות אפילו, רק לשקוע יותר ויותר בלאות שאפפה אותי כליל, לוותר עליהם היה כל כך טבעי, קולם נמוג כהד נעלם במרחקים.  גופי שוקע בסיבובים איטיים, אבריי חסרי משקל, צפים סביבי. תערובת של קוקאין וכדורים הטיסה אותי מעלה והצניחה אותי וחוזר לפרקים עד שגופי כשל והפסיק לתפקד, שקע בתהום הנשייה בהרגשת הקלה זמנית.

איני יודע מתי, הם, חברי וחברתי הושיבו אותי והחלו בסדרת חקירות ושאלות, שבקושי שמעתי ושלא התייחסתי אליהן, בעקשנות הם סעדו אותי בחזרה להכרה, מוליכים אותי סביב, היה לי כל כך קשה לצוף ולחזור למציאות שלא מכבר הקיאה אותי מתוכה... ועוד בקצב מאולץ, לא טבעי.

-          "צלצלתי לכולם וביטלתי את מסיבת יום ההולדת יום ההולדת שלך"  אמרה לי חברתי.

-          "למה? אני רק התחלתי לחגוג לפני שהגיעו האורחים" לחשתי לה בלגלוג והוספתי "אם הייתי רוצה מסיבה מחורבנת, את חושבת שהייתי מתחיל לחגוג לבדי".

,Fucking cunt דווקא רציתי את המסיבה.

חברה צעירה בישרא,  wind*  עברה את הניסיון האיום ביותר שאישה יכולה לחוות.  היא צריכה הרבה דברים והחשוב מכל כרגע, זו תמיכה מנשים קצת יותר מנוסות בחיים.  אנא צרו עימה קשר או כתבו לה תגובות בפוסט ובאימייל.