זהו זה... אהבות

הפעם באמת רציתי לפנק את אשתי.  לא יום הולדת מיוחד מבחינה מספרית, מין מספר שהוא לא כאן ולא שם, לא עגול .. אופס, הרגע חשבתי שזה מספר ראשוני אבל בזמנו גם את זה לא זכרתי.  אז הלחמים שקניתי מבעוד יום היו בסיס נהדר לארוחת בוקר מפוארת.  אין מה לדבר, מאפיית "זומר" בפרישמן פינת דיזנגוף היא לטעמי, המאפיה הטובה ביותר בתל-אביב.  מדהים מה שהשף שם עושה, ללא טרראם או פלצנות הוא יוצר לחמים שהם סמפוניות של טעמים אפילו לאלו, שלא אוהבים במיוחד לחמים.  אבל אני סוטה (אכן) מהנושא.

אז בבוקר הלכנו לשפת הים, רצנו ושחינו בים שקט ורגוע במיוחד, לאחר מכן נשטפנו והלכנו חזרה לדירה.  מרחק של כמה דקות הליכה כך שעוד היינו רעננים כשהגענו חזרה.  הערתי את הבן על מנת שיסיע לחגיגות בנוכחותו והכנתי את ארוחת הבוקר, למעשה בראנץ' מפנקת לכולנו.  משהארוחה הייתה מוכנה, הזמנו את כלת השמחה לפינת האוכל שם בצד כבר נערמו המתנות וכרטיסי הברכה בשירת "happy birthday.." בשני קולות, הבס של בני כמובן, כי אי אפשר להיות כמעט שני מטר גובה ולא להיות בעל קול בס רועם גם אם אתה בסך הכל בן שמונה עשרי.

ההתרגשות הייתה רבה ולאחר פתיחת האריזות וקריאת הברכות פצחנו בארוחה.  לאט ובנחת בלסנו את כל שהיה על השולחן טעמנו ממגוון הטעמים ומנעד צלילי הלעיסות וקריאות ההנאה התמזגו למוסיקה שמימית של טעמים וחמימות משפחתית.  לאחר בוקר כה עמוס היינו חייבים לנוח לפני היציאה למסעדה לארוחת הצהריים. 

יש הרבה מסעדות טובות בתל אביב אבל רצינו הפעם משהו שהוא לא פורמאלי ומאידך אמון על ביצועים מכיוון הים.  הלכנו למסעדת פירות ים מפורסמת וגם שם חגגנו במשך שעתיים את הרעב שבקושי הצלחנו להעיר לקראת הצהריים.  שהרי ארוחת הבוקר כמעט והביסה אותנו.  אבל כל הדיבורים על אוכל מסיחים את דעתי מהנושא המרכזי עליו רציתי לכתוב וזו ההופעה אליה הלכנו בערב.

מוזיאון ת"א אינו בדרך כלל מקום בו אפשר לראות המוני צעירים חוגגים בהמולת שכרות את החיים התוססים.  משום מה דווקא לשם מגיעים זוגות מיושבים, הנוף האנושי כולל הרבה קרחות ולצידם ראשים צבועים בשלל צבעים.  אפילו בערבים בהם מנגנים במוזיאון ג'אז או רוק חו"ח, אפילו בערבים אלו לא רואים הרבה צעירים, אבל שוב אני סוטה (אכן) מהנושא אם כי הפעם באורח כמעט ולא מורגש כפי שמיד תראו.  על כל פנים, זו הייתה הופעה של חן צימבליסטה, אמן המרימבו וחשבתי שהפעם זה יהיה מעט שונה מהרגיל.  מבחינת ההופעה אכן זו הייתה הופעה מרנינה של פרקושוניסט (איש כלי הקשה) מחונן.  הופעה מעולה, כולל נגן הפסנתר והמעבד הספרדי שלא לשכוח את נגנת הצ'ילו הנפלאה.   אבל לא ארחיב על כך מילים כי סוף סוף אני מגיע לעיקר הסיפור, לפואנטה, לעוקץ, למה שהיה יוצא דופן בערב של יום מדהים.

אני, עם אימון של שנים בהתבוננות בנשים, אתרתי מיד מהשהתקרבנו למוזיאון את הנשים המושכות (אותי) והיפות (בעיני) שהיו לצערי  רק שלוש, בקרב מאות האנשים שהתגודדו סביב הכניסה.  ללא כל קושי, מצאתי אף את זו שהרנינה את ליבי.  לא גבוהה ולא נמוכה, שמלה מבד חלק ופשוט בצבע פסטל רגוע, חבקה את גופה בליטופים של חן, מדגישה כאן חמוק ושם צל של ירך, ישבן מפואר והליכה שמיד משכה את תשומת ליבי.  נעלי עקב מושלמות,  כן אני שם לב לכאלו דברים וגם להרמנוניה הכללית שהרגשתי סביבה, הילה של יופי וחן.  קרסוליים דקים ורגליים יפות, לא רזות, אהבתי את ריצודי השרירים כשהיא נעה בתנועה זורמת אל עבר הכניסה.

נתתי לאשתי את הכרטיס שלה והלכתי לשירותים, חושב על אותה אישה יפה ובאופן כללי נהנה מהחיים כי נשים יפות, אפילו אם אני מבחין בהן מרחוק או רואה אותן חלקית, עושות לי טוב, וכיף בלב בפנים.  חזרתי לאולם דרך המזנון וממש בטרם נכנסתי ראיתי אותה שוב, את אותה אישה יפה.  הפעם ראיתי אותה מקדימה, ראיתי פנים נעימות, שפתיים רכות בשפתון אדמוני, שעיר שטני שהגיע בגלים רכים לכתפיה, עיניים בהירות ומחשוף עגול שרק הבליט חזה מפואר, מלא חיים בתנועה, מבלי שיהיה מוגזם או וולגארי.  נשמתי עמוקות, לרגע הרגשתי כאילו ירדה כמות החמצן באוויר.  רק אימון של שנים, אפשר לי שלא לבהות בה בלסת שמוטה.  הצצתי בה מזוית עיני מבלי לאבד את מקומי בתור, נהניתי לראות אותה, יותר יפה מקדימה מכפי שדמיינתי אותה.

התיישבתי ליד אשתי ושוחחנו מעט על ההופעה, על מחיאות הכפיים של הקהל התרבותי, אבל חסר הסבלנות באורח כל כך ישראלי.  עוד אנשים התקרבו לשורה שלנו, קמתי ממקומי על מנת לאפשר להן להיכנס, עוד זוג ועוד אישה וסביב אווירה נעימה של המתנה ותרבות ועונג של אנשים שבעים.  ופתאום.. כמו שאוהבים לומר שוחרי המתח והפנטזיה.  ופתאום אותה אישה יפה, אותה דמות נערצה בלווית אישה מבוגרת ממנה עומדות לצידי, מבקשות להיכנס אף הן לאותה שורה בה אנחנו יושבים.  לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, אותה אישה יפה התיישבה מצידה של אשתי, משלבת רגליים מדהימות וברכיים שהחישו את הדופק שלי.  עד כה הכל סביר, בכל זאת הסיכויי שתשב לידנו היה 1:500, לא סיכויי מטורף, סבירות נמוכה, אבל מתקבלת על הדעת ואפילו נעימה במידה לא מועטה.  אבל לא זה היה מה שנחרט בזכרוני, לא זה מה שהיה שהפך את הערב לכל כך ייחודי בעיניי.

בזמן ההופעה, כל פעם שהפנתי את ראשי כלפי אשתי, לשוחח איתה על המופע או להתלהב מקטע מוסיקה מסויים, היא, כן ההיא היפה, רכנה קדימה באופן שהדגיש עוד יותר את העמק בין שדיה, הפנתה את פניה אלי והביטה בי בעיניים גדולות והבעה של משהו שלא יכול הייתי להגדיר.  בפעם הראשונה הייתי נבוך, בפעם השנייה התפלאתי, בפעם השלישית הרגשתי מעט לא נעים ואחר כך, פשוט נהניתי לראות אותה מזוית עיני, מביטה בי.

כשההופעה הסתיימה, קמנו לצאת, רציתי לקנות את הדיסק של ההופעה ולכן עלינו לאחור ולמעלה, כלפי היציאה הראשית מהאולם, רוב האנשים יצאו מחלקו התחתון של האולם.  אותה אישה יפה ובת לוויתה בחרו גם לצאת מחלקו האחורי של האולם, הקהל התגודד והתקדם לאיטו ואני מביט לאחור ורואה אותה מביטה בי ללא הבעה מיוחדת, ללא הזמנה וללא פליאה אבל מבט שלא עוזב אותי.  ביציאה מהאולם בדקתי שוב על מנת לוודא ואכן, היא עדין הביטה בי.

היה יום וערב מדהים, חגגנו יום הולדת, קיבלתי ליטוף לאגו והלכתי לישון לצד האישה הכי יפה, אשתי האהובה.

כאן, בניגוד לחום וללחות בארץ ואצלך..  מזג האוויר סתווי, קריר, העלים אוטוטו מחליפים צבעים ונושרים.  ימים ספורים של שמש והאוויר קריר וצלול, נקי ועטוף שלל ריחות מדהימים.  מעט חרקים יחסית לקיץ סקנדינבי וציורי העננים בשמיים הכחולים שווים ליצירות בנות אלמוות של טובי האמנים.  הכל עדיין ירוק כל כך סביב אבל ירוק בוגר, סואן ומגוון, לא ירוק של בוסר האביב.

בית הקיץ כאן הוא מוסד מוכר ונפוץ, מין מחנאות סקנדינבית, צריף עם חימום אח ועצים, ללא חשמל לפעמים מים זורמים לא תמיד.  בדרך כלל במקומות מבודדים וליד מים, אם זה חוף הים הבלטי או ליד אחד מאלפי האגמים המנקדים את הארץ הזו.  סביבה מיוערת ורק שדה או שניים של תבואה, תפוחי אדמה או אספסת, מפריעים את שלוות יערות האשוחים והלבנה.  מקום שהיה כך מאז נוצר העולם ואולי יתמזל מזלנו ויישאר כך עוד כמה שנים.  אוושת עצי הלבנה, קול נקישות עלי עצי הצפצפה ולחש האורנים יוצרים מוסיקה של אווירה מיוחדת, מעט עצובה אבל כל כך חודרת ומבריאה.  אני יוצא ושואף את האוויר הזה, מרחיב את הראות והראש מתרוקן מכל ההמולה, רק שקט ושלווה והכל פתאום צלול וברור, לשנייה..

אני מתגעגע לגוף היפה שלך, רוצה כבר להתחבר אליך, להיות בך בכל תנוחה אפשרית, רוצה לשמוע את נשימותייך נעתקות ומתחדדות, את שירי תאוותך, את אנקות התשוקה שלך ואיך את עוצרת את נשימתך.  אני רוצה להישען עליך במלוא כוחי ולחדור אותך עד כי אכניע את הרחם שלך עם כלי הזין שלי.  אני רוצה לראות את אגלי הטל בערוותך ואולי להרגיש שוב את האווירה החודרת והבריאה גם איתך..

היום השמש זרחה, ממש בהירה מול השמיים הכחולים.  הכל כאן כל כך חד, בעיקר כל גווני הירוק והמוני העצים.  מים ושמים והרבה אגמים, כל כך יפים מול המחשבה על הכנרת המתכווצת ונמלחת.  היופי והשמש, אחרי קבלת פנים אפורה של גשם מזרזף ללא הפסקה, יופין של פריחות הפרחים והאור המלא ועם זאת רך ונעים.  אולי זה הקור, 13 מעלות באמצע היום, ואני מדווש באופניים ומקלל את הקור שחודר מבעד למעיל.. מין קיץ מוזר שכזה.

אני חושב על כל מיני דברים, על האיש שהסתיר את חוסר כישרונו האומנותי בעשרות ציורים שמכסים כל קיר בביתו או זה שאני קורא את כשרון האומנות המופלג שבו בדרך בה, כלאחר יד הוא מניח את יצירות האומנות הנפלאות שייצר אל הקיר, גבן גלויי, מכסה את יופיין וגם מסתיר את כישרונו מעיין בלתי ראויה.  כמה זה נכון לגבי כל כך הרבה דברים בחיים, אלו שאין להם שמץ ניצוץ יצירתי או מעניין, מדברים ללא הרף על כל נושא וכמה אנשים חושבים ומשכילים סותמים את הפה.

אני בחופשה אבל המוח שלי לא מפסיק לעבוד עד שבא לי לצעוק די! מספיק! לא עוד!  אך המחשבות כמו נחשים זוחלים, נעלמות לשנייה ומיד חוזרות, מחשבות על עבודה שהיא כידוע, ממש ההיפך מכל חופשה.  אז אני מדווש קפוא בלב הולם וחושב על העצים ועל הבלונדיניות שחולפות על פניי ללא מאמצים.  חושב על היופי שכאן סביב ואני מתבייש להגיד שאני מתגעגע מעט לחום וליובש או שמא זו הלחות והצעקות ואפילו ההוא שמזיע ללא דאדורנט ונלחץ אלי כאילו הייתי אהבת חייו.  אני מקווה שזה יעבור לי וכמה שיותר מהר כי אני לא רוצה להתגעגע, אני רוצה רק ליהנות ממה שכאן יש.

ראיתי השבוע שלושה סרטים.  הראשון, סרט פעולה מעולה 'המבוקש', סרט מהסוג שבני ואני נהנים עד מאוד לראות.  אנג'לינה ג'ולי (מעט אנרקסית הפעם אבל תחת מעולה) מרדפי מכוניות, יריות עם ציוד הנדסי כבד ותקריבים של נחלי דם מה שמזכך את נפשנו ומרענן את השרירים המתוחים בעקבות שבוע לא קל בעבודה ובלימודים. 

הסרט השני היה 'קונג פו פנדה', נכון, סרט מצויר, אבל חביב ומשעשע ועשוי מלאכת אמן.  סרט נחמד ומצחיק ואפילו אמרה אחת מתוכו, ממש אהבתי ומיד אימצתי לי.  הרי היא לפניכם:   The past is gone, the future is unknown, but the present my friend, is a gift; that's why they call it - PRESENT

הסרט האחרון הוא 'וואלי'.  אף זה סרט אנימציה אך זה הותיר אותנו בפיות פעורים.  סיפור יוצא מהכלל, מציאותי ועדכני.  הביצוע של פיקסאר היה לדעתנו המנוסה (בני ואני), הטוב שראינו אי פעם, ממש פריצת דרך בחינת האנימציה, הביצועים והאיורים המדהימים.  סרט סוחף שריתק אותי למקומי, לב הולם ומעורבות טוטאלית במה שקרה על המסך.  הסרט מתאר את הרפתקאותיו (גם רומנטיות..) של רובוט קטן שהאנושות הותירה אחריה לנקות את כדור הארץ מוצף האשפה.  לא אקלקל לכם את הסרט ולא אספר לכם אם הסוף היה טוב או רע.. אבל אני ממליץ בחום, עשו לעצמכם טובה וראו את הסרט.  הוא ראוי במיוחד למבוגרים, אם כי כמובן שצירוף צאצאים מכל גיל, לצפיה בסרט, יכול רק להוסיף לחוויה..

(משולשים של רעש)

המציאות הזו מעצבנת, כל כך רועשת.

אני כואב, משתוקק לאטמים-

אני נזקק לירכייך היפות,

מהדקות, לוחצות

את אוזניי.

אני

טועם,

אני מוקסם,

נסחף ושוקע בך

במוסיקת התשוקה שלך,

רק היא זו שמשקיטה את הרעשים

מרגיעה ולו במעט, את הכאב הפועם בחזי.

סרטון youtube של הגור.  מה שנדיר הוא שהגור הזה נולד באופן טבעי, ללא התערבות ובהפתעה לכולם.  התרגשתי לקרוא, שמחתי לידיעה והחיוך בבוקר הזה.. למרות השפעת הטורדנית, ממשיך וממשיך.  אני מאחל לנו עוד הרבה חדשות כאלו.

איך לעזאזל מעלים סרטון יוטיוב לבלוג? מישהו יודע?

הגברים מואשמים לעיתים תדירות בשטחיות, ריקניות ובקיצור, טיפוסים ללא עומק שבראש מעינם יש רק פילוסופיה, ספרות יפה וזיונים (לא בהכרח באותו סדר).  על מנת לשנות את הדעה הרווחת אחת ולתמיד, אני מבקש להראות שאפילו דבר לכאורה פשוט כמו איבר הרבייה של הגברים הוא איבר מורכב, מסובך ומלא משמעויות אם רק טורחים לנסות להבין, אם רק מנסים לחפש לנסות לעשות שינויים. 

הדבר החשוב ביותר ביחס לאותו איבר (שחיי רוב הגברים סובבים סביבו) הוא שזה יכול לשמש כברומטר או סמן (אינדיקאטור) למצבו הנפשי והגופני של הגבר במגוון תנאים חברתיים, אינטימיים שלא לדבר על אהבה, ויחסים.  הדרך לנסות ולהבין את הקשרים המורכבים הללו היא להכיר וללמוד את מצבי הצבירה השונים שלא לדבר על שינויי מצב צבירה נתון למצב אחר על מנת להשיג את התוצאות הרצויות.

מצבי הצבירה נחלקים לחמש קטגוריות הקרויות בשמות לטיניים מפוארים:

1.  Limp Dick (LD) ובתרגום חופשי 'איבר רפוי':  זהו מצב בסיסי בו האיבר האמור רך, במקרים רבים גודלו קטן ובלתי מאיים.  מצב אופייני ליחסים רגילים, חברות או נישואים ארוכי שנים במיוחד לאחר שניים או שלושה ילדים.  מצב המשקף לעיתים קרובות ייאוש וקבלת העול שבחיים ללא הנאה או רצון בשינויים.
2.  Semi Hard (SH) או 'כאילו קשה': וריאציה מסוימת על המצב הקודם הנובעת בעיקר עקב לחץ בשלפוחית בשעות הבוקר.  לעיתים נדירות, גבר במצב הצבירה הראשון (LD) יגיע למצב השני(SH) בעקבות טיפול מסור או לבוש נועז ויוצא דופן של השותפה.  במקרים מסוימים ובעזרת טיפול מסור, יכול להשתנות המצב ולהגיע למצב הצבירה הבא או אף למצב צבירה מתקדם יותר.  כמובן שהיכולת לשינוי במצב הצבירה אינה טריוויאלית ויש לדעת איך לעשות זאת בצורה היעילה ביותר (נפשית, פיזית ובעיקר ויזואלית) אך על כך נרחיב בחלקו השני של המדריך "שנויי יזום במצבי הצבירה של הגבר, פורסם בהוצאת הנץ, מה גברים רוצים"
3. Boner (BN) או 'עוצמתי,חדור עצם':  מצב קשיות בסיסי, המצב אופייני לצעירים (כל הזמן) ולמבוגרים (בתחילתם של יחסים חדשים) כמו כן נפוץ המצב בשיאן התקופתי של מערכות יחסים ארוכות טווח ונובע מפעולות יזומות של בעלי האיבר או השותפה שלו.  מצב זה מעיד על אהבה ברמה של נישואים או חברות של שנים, השקעה עמוקה ברגשות (מצד הנשים) ודמיון מפותח (אצל הגברים).
4. Blue Veiner (BV) או 'כחול הוורידים':  מצב בו ורידים כחולים ומשורגים עוטרים את האיבר ומרמזים על עומק התשוקה וגודש התאווה הממלאים אותו.  מצב מקובל במערכות יחסים ראשוניות, מצב המחמיא לשותפה, מצב המעיד על אהבה ורעות וגם מחליש את הכושר האנליטי של הגבר (מיעוט הדם הזורם למוחו באותה עת)
5. Diamond Cutter (DC) או 'חותך היהלומים':  כידוע היהלום הוא החומר הקשה ביותר בטבע.  במצב זה, האיבר קשה עד כדי כך שאפשר לחתוך איתו יהלומים.  מצב נדיר אצל צעירים ומבוגרים כאחד, אצל צעירים המצב מלווה בפליטה מהירה ושופעת וקורה לעיתים ברגע בו בעל האיבר נוגע בבת זוגו.  אצל מבוגרים יותר ולעיתים נדירות, קורה מצב זה עקב הופעה מיוחדת של שותפה חדשה או פעילות נדירה שקיימת בנבכי הפנטזיות של בעל האיבר מזה שנים רבות.  במערכות יחסים מבוססות, זהו מצב נדיר עוד יותר, הקורה בעיקר בטעות, מצב שיש לנצל במלואו ומיידית כל פעם שהוא קורה. 

אני מקווה שסקירה קצרה זו הועילה לצורך הבנת הפסיכולוגיה העדינה והמורכבת העומדת בבסיסו של כל גבר.

לפני חודשיים רכשתי את האופנוע הזה ואני נהנה מכל דקה של רכיבה...

פרח החיים, 22:59 3/4/2007:

ממה חשבת שאתעלף?  

 לקום כל יום בשעה 6 בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור בחמש אחה"צ, לנקות את הבית עד חצות, לישון בקושי 3-4 שעות בלילה, לא לאכול יומיים, להתעצבן על הבעל, להתמודד עם הבנק, להזדיין בסבלנות, לטפל בנסיך הקטן, להאכיל אותו, לעשות אמבטיה, להרדים..כל זה במשך שבועיים מבלי לנוח, מספיק לך? כי יש המשך..

הנץ, 15:00 4/4/2007:

אני מקנא בך...  

לקום כל יום בשעה 6 בבוקר איזה כיף לראות את השחר, ללכת לעבודה מזל שיש עבודה, לחזור בחמש אחה"צ גם מוקדם יחסית וגם יש בית.. לאן לחזור, לנקות את הבית עד חצות להרגיש סיפוק מעבודה שנעשתה היטב, עם כל הלב, לישון בקושי 3-4 שעות בלילה, לא לאכול יומיים האמת לא נורא, כוח רצון לעילא ולעילא, להתעצבן על הבעל מקום טוב להוציא את העצבים, להתמודד עם הבנק, להזדיין תמיד טוב בסבלנות, לטפל בנסיך הקטן איזו ברכה שהוא כאן, להאכיל אותו לא רק מזל שיש אוכל, אלא גם הקטן בריא (בלי עין הרע) ואוכל טוב, לעשות אמבטיה , להרדים.. איזה פינוק לבן ולאם, זמן איכות ביחד..