זהו זה... אהבות

בשבוע שעבר כתבתי על גמירות והקטע הזה שקראתי שוב, קטע שהפך פתאום לכל כך רלוואנטי, גם הוא עוסק בגמירה אם כי מסוג אחר לחלוטין.

אני כבר לא גר בסירה, כבר לא שומע את דינדון הכבלים המכים בתרנים או את הרוחות השורקות בימי סגריר.  הכוכבים מרצדים על אדוות הגלים לא נראים מהמקום בו אני עתה שוכן, המרינה רחוקה, קניוני בניינים מפרידים ביני ובין הסירה.  השקיעות עדין מרהיבות אבל משום מה אני מפספס את הרגע המתאים.  הפחד מסערות החורף הקרבות עדין נמצא, אך הוא כמעט מיותר, אני כבר לא על הסירה גר.  אז מה שהיה בית ואף יותר הפך להיות סרח עודף או בית קיץ או משהו שנמצא אבל הוא חלק מחיים אחרים, חיים שהיו ואולי יהיו, אבל אני מרגיש שאלו חיים, משעממים מעט יותר.

כשעזבנו את הסירה הייתה אף דמעה, מצחיק שדווקא זו שלחצה לעזוב התאבלה ברגע העזיבה ואני צחקתי ואמרתי לה, "היי, זו רק סירה, דירה צפה ואנחנו עכשיו עוברים לדירה שתנוע, רק אם תרעד האדמה"  אבל זה לא עזר, היו מעט דמעות, לא אצלי, אני הייתי עסוק בארגון של דברים, סיום שיפוצים ותכנון תכנונים אחרונים.  אז עזבנו את הסירה, לאחר הרבה שנים של שייט, גידול ילדים, עזבנו מגורים והרבה אהבה לסביבה וגם לדבר המיוחד או המהות שהביאה אותי לכאן מלכתחילה.

עכשיו, משעברו כבר כמה חודשים, אני בוכה כל הזמן, בוכה בפנים ללא דמעות, עד לפני יום אפילו לא ידעתי מדוע אני סובל, לא מבין את הכאב, מתוסכל מהתהום שצמחה בי פתאום, כך באמצע החיים כאשר הכל נראה בסדר ורגיל ויומיומי כמו צרכניה של מצרכי יסוד.  אולם אצלי, עמוק בפנים אני מרגיש אט אט נהרס, ללא יכולת להיבנות מחדש.  אני נגרר בחוסר חשק מעשייה אחת לשנייה, מגייס כוחות לחייך לעובדים, לומר מילה טובה על הצלחות או תקוות שפורצות, אצל אחרים.  הולך לסרט של האחים כהן וממש לשעתיים וחמש דקות לא מרגיש את התהום, צוחק ומתפעל מיצירת אומנות מופלאה ומיד לאחר מכן, שוב שוכב בלילה על המיטה ובוכה בפנים בכי תמרורים כי פתאום אני לא בדיוק מה שהייתי, חסר לי משהו שהיה כל כך חזק ממני, עמוק אצלי בפנים.

האם הסירה הפכה חלק ממני או שמא יש משהו גדול גם ממני וגם ממרינות או סירות או יער תרנים נחבטים.  האם בחרתי, מבלי משים לתת לסירה חלק ממני, אותו חלק שעכשיו נלקח, נעלם. האם נתתי למשהו חיצוני לי להגדיר את מי שאני, אני מזועזע מהמחשבה, זה נראה לי פשוט גס, פשטני, חומרני ומלוכלך, לך תדע.  אבל אולי זה משהו אחר דווקא, טהור ונקי ממקום של אהבה ללא הסבר רציונאלי, ללא צידוק לבד מהאושר שטמון בים, החדווה למראה הדגלים המקדמים אותי בבואי חזרה, הצלילים, הריחות והאנשים שכל כך שונים מאלו שאני פוגש סביבי עתה, מאלו שחיים על היבשה.  כל כך הרבה 'אולי' מעוורים לי את הדרך וחוסמים את המוצא ואני, אני לא רק הכאב, גם מגשש באפלה, חושב מעט ומרגיש הרבה את הצעקה שנבנית ומתעצמת, אילמת כי אני כל כך חייב..

אבלות על מות אהובה שכתמיד, חלקה נמצא בי כבר למעלה מעשרים שנה, אולי, לך תדע.

את הפוסט הזה כתבתי כשעברתי לגור ביבשה, לפני כמעט שנה.  אתמול מכרתי את הסירה וביום שני אני מוסר אותה לקונה.  שנים של חוויות עוטים את הסירה הזו באור נגוהות של אהבה והרפתקאות, עד כי קשה לי לראות שאלו רק זיכרונות נפלאים שתמיד יהיו איתי ובתוכי והסירה המדהימה, היא בעצם ערימה של פיברגלאס והרבה עץ טיק, ערימה יפה, אבל ללא שום רגש משל עצמה.

"החיים מספקים לנו סיפורים מדהימים, הרבה יותר מכל סיפור שאנחנו יכולים להמציא."  כך חשבתי כששמעתי סיפור חיים מחמציצה השקעות, שאני עוד חולם עליה בזמני החופשי וכתבתי את השיר:

סיפור דמיוני מהחיים

היום קיבלתי

סיפור חיים,

סיפור אמיתי. 

קראתי וחשבתי

איך החיים

טווים סיפור,

יותר דמיוני

מזה שלי.

סיפור האיש ואהובתו היפנית (סיפור אמיתי) נכתב אמנם מזמן אבל היו התפתחויות ויתכן שחלק מהקוראים לא מכירים את הסיפור כך שהחלטתי לפרסם מחדש, להרחיב ולעדכן כי הסוף עכשיו כל כך שונה, או שבעצם לא...

איש תמים ואהובה ביפן (1)
הוא עסק בעבודות מתכת במרינה, בעיקר נירוסטה, אם כי עשה גם עבודות עץ ותחזוקה כללית.  לי הוא עשה עבודת נגרות אחרי שעברתי למרינה החדשה לשם גם הוא העביר את העסק שלו.  איש עמל שלא החלפתי איתו מילה מעבר לנחוץ לביצוע העבודות, איש פשוט, כך לפחות חשבתי עד שיום אחד, כשרציתי להסביר לו את מה שראיתי בעיני רוחי, אמרתי לו שהאידיאל שלי הוא דלתות הזזה יפניות והוא הנהן בראשו, שאלתי אותו אם הוא יודע למה אני מתכוון, והוא ענה לי שכן, הוא חי ביפן כמה שנים והוא יודע בדיוק למה אני מתכוון.

עשרים נורות נדלקו לי בראש, כאן לידי מסתובב סיפור עסיסי ואני אפילו לא זיהיתי את הפוטנציאל.  וכרגיל אצלי, הסקרנות לשמוע עוד סיפור אנושי גוברת על כל צורך אחר, הושבתי אותו לקפה מולי (העבודות נדחו לפי שעה) ודובבתי אותו על חייו ביפן.  זו הייתה עבודה קשה, שכן האיש מתקשר בהברות של כן ולא, אבל הצלחתי להפיק ממנו כמה פרטים אודות שמונה השנים שחי ועבד ביפן.  איך ראה את היפנים, איך הסתגל לחיים שם ושומו שמיים, הוא אפילו למד את השפה.  אני ממרומי הידע שנשאב מ"שוגון" הערצתי אותו מיידית.

כמה חודשים עברו, והעבודות אצלי בסירה טרם הושלמו, ואני לא מנדנד לו מעבר להערה בזמן פגישה מקרית (הערצתי אותו, כבר אמרתי, חבר לסיפורים).  ויום אחד, אחרי למעלה מחצי שנה בה הוא גורר אותי, פגשתי אותו וטיפה כעסתי ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי והא חייך אליי, אור בעיניו ואמר לי שהוא מבטיח לגמור את העבודה לפני נסיעתו ליפן.

שוב פעם עשרים מנורות... הפעם לקחתי אותו לבאר הסמוך, הושבתי את ישבנו הכחוש על כיסא, מילאתי כוסות בירה בקצב המהיר בו הוא שתה וחלבתי עוד סיפור, עוד יותר מעניין.  מסתבר שבזמנו, לפני עשרים שנה, כאשר הוא חי ביפן, הייתה לו חברה מקומית, משעזב את יפן נגדעו הקשרים בניהם, הוא פגש במישהי כאן,  נישא לה, משפחה וילידים וכל  השאר.

ברבות הימים נוכח, שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב על אהובתו מיפן והוא החל לחפש אותה.  היה לו שם משפחה נפוץ ואת שם העיר בה התגוררה, שנה הוא הקדיש לחיפושים, כולל מכתבים (ביפנית) לרשויות המקומיות, והרבה טלפונים ולמרבה הפלא הוא הצליח לאתר אותה.  הוא התקשר והקשר ביניהם התחדש.  משהשיחות התארכו, משהו נוצר מחדש ולאחר זמן מה הם החליטו להיפגש, הוא סיפר לאשתו סיפור כלשהו ונסע לפגוש ביפן את אהובתו משכבר הימים.

היא הייתה נשואה באותו זמן, ללא ילדים והיא (לא סיפרה לו) שהיא עזבה את בעלה על מנת להיות איתו במשך הביקור ולא התכוונה לחזור לבעל, לא התכוונה להתכחש לאהבתה המחודשת ולקשר עימו.  הוא חזר לארץ כולו מבולבל אך תוך זמן קצר גמלה ההחלטה בליבו לנטוש הכל ולחזור לחיות עם אהובתו.  מיד הוא ניגש לביצוע המשימה, מכר את העסק, התגרש מאשתו (הותיר לה את מרבית רכושו) ועכשיו הוא יושב מולי סופר את הימים בטרם יגשים את חלומו.

איש תמים ואהובה ביפן (2)
כמובן שאת העבודה אני סיימתי בעצמי ואותו לא ראיתי במשך קרוב לשנה, ממכרים משותפים שמעתי שהוא חי שם עם אהובתו, מאושר שהגשים את חלומו.  אבל, ותמיד יש אבל, אמרתי שהוא היה איש פשוט, מוכשר אך ממש פשוט ויום אחד אני רואה אותו על המזח, הולך עם תיבת כלים בידו.  המנורות...  הוא לא היה יכול לחיות ללא עבודה, זה פשוט הוציא אותו מדעתו, שם אין יאכטות והוא לא היה יכול לעסוק במקצועו, איש פשוט, כבר אמרתי, הוא התייאש וחזר לכאן..  איש פשוט, אבל אחלה סיפור.

איש תמים ואהובה ביפן (3)
ועוד עדכון אחד (אחרון?!) לסיפור של האהובה מיפן..   זה רק עדכון, אני חייב לצרף אותו לסיפור כי זה כל כך מושלם.

ביום שישי הקודם הייתי כמנהגי בקניון.  הלכתי לקנות מגזין על אופנועים כך שאוכל לחלום וראיתי את הבחור, בעצם האיש, שנסע ליפן.  נסע וחזר.  חייכתי אליו, לחצנו יד ושאלתי לשלומו.  לא ידעתי איך להגיב לעיתון שקנה, עיתון מנוקד.  חשבתי איך אנשים מהיישוב, אנשי עמל מוכשרים במיוחד יכולים להיות גם מעט מוגבלים בפעולות שנראות לנו כל כך בסיסיות כמו קריאה וכתיבה.  שאלתי מה הוא עושה, איך העבודה, היכן הוא חי והחמאתי לו שהוא נראה מצוין, מחויך ובכלל.. מאושר.  שאלתי אותו מה קרה עם אהובתו מיפן, הוא הרים את העיתון ואמר 'היא כאן'.

נופך רומנטיות סביב, כרוך עם הסיפור הזה, השקיעה המופלאה והחיים היפים. 

נו, אז אני במיאמי לחופשה/עבודה כשזו השנייה כבר הסתיימה ועכשיו נשאר לי למצות את ההנאה ממקום זר ומוכר.  מוכר שהרי גרתי כאן פעם שנה וחצי וזר כי מיאמי גדלה בטירוף ואני מתקשה להכיר נקודה מסוימת או סביבה ישנה.  אתמול החלטתי לנסוע ל- Florida Keys, חשבתי שבמקומות הרגועים הללו אולי השינוי יהיה פחות מוחשי, אולי אצליח להרגיש בבית או לפחות משהו מוכר.

לא ארחיב על הנסיעה, גשר באמצע הים המחבר איים קטנים טבולים בירק, ים הטורקיז שסביב, כביש קסום אל עולם של חלום שלא השתנה לבד מעוד כמה בתים יפים.  מה שכן אזכור מהנסיעה הזו היא ארוחת הערב שאכלתי במסעדה קטנה, בה כל השולחנות היו מוזמנים, אבל על הבר ישבתי מול דייב, שבטח כבר היה באזמרלדה קיי כשהמקום נברא, משרת את האורחים ומוזג משקאות יצירתיים.  לאחר עיון בתפריט החלטתי ללכת על משהו ארוטי, חושני, אבל למה להקדים את הסיפור, אתאר לכם את הארוחה ואתם תשפטו עד כמה זה היה מדהים.  

ראשית המקום.  קטן, נושק לאוקיינוס בינות דקלים עתיקים וצמחיית מאנגרוב צפופה מימין.  מרוהט ברהיטים כבדים, ספון עצים כמו שהיו בונים פעם, כמעט ואפשר להרגיש את המלח באוויר אך המקום היה קריר והרבה פחות לח מכפי שהיה בחוץ.  הבר לא היה גדול במיוחד, אי של דלפקים בצידה של המסעדה עם כוסות יין בצורות שונות בוהקות למעלה ושורת בקבוקים צנועה אך איכותית למטה על המדף.

אבל אני מתברבר במקום לתאר את הארוחה שהייתה.  זו הייתה פשוטה להפליא.  חצי תריסר צדפות שציירתי עליהן נקודת רוטב אדמדם של שום וטיפת לימון.  ציירת והחלקתי אותן לגרוני, כאילו בלעתי את האוקיינוס כולו והפכתי לחלק ממנו או הוא, הכיל אותי.  הטעם היה של גן עדן ימי, עדין ומרומז, פראי וחלקלק אוף, אם היא הייתה מוגשת על קרח, זה בטח היה טעמה.

למנה השנייה הזמנתי חצי ליברה של שרימפסים מבושלים בקליפתם, לקלף ולאכול בידיים.  בראשון עדיין לא הייתי מיומן ומעט רוטב חם נזל על הדלפק.  באומץ אחזתי ברגליים, שברתי אותן והורדתי את הקליפה הקשה של שריון הגוף עד שהבשר הוורדרד נחשף, מנומר בנקודות שחרחרות, חם וטעים פצחתי אותו בפי.  לאט לאט רכשתי את המיומנות וקילפתי אותם בחדווה, לועס אותם, מגרגר בהנאה מכל ביס, הרטיבות מכסה את שפתיי וכפות ידיי, החום ההביל שעלה מהצלחת משכר אותי ורק העצב מלא את ליבי משראיתי את הצלחת מתרוקנת ומצד שני ערימה הקליפות גדלה והולכת.

איזו ארוחה מדהימה חשבתי לעצמי, חבל רק שהיא לא איתה, כי לאחר כזו ארוחה הייתי רוצה אותה כקינוח, אותה איתי במיטה.

התחלתי לכתוב הערות בפוסט הקודם אבל ראיתי שיש מקום להוסיף, להרחיב ולפרסם פוסט מיוחד.. יומן מסע קצר.

אני במיאמי לנסיעה עסקית קצרה.  נהנה מהצפונבונים הגודשים, אדומים ושלוקים את הרחובות, מסתובבים עם מכנסיים קצרים וסוגדים לשמש.  בטיסה ראיתי סרט מדהים עם שרלוט למפינג האלוהית, הצרפתיה הזו שהיא בת למעלה משישים שנה שיחקה דמות מרשימה שבין היתר מצולמת בעירום..  אוף היא חתיכה.  אין ספק, למרות הגיל המתקדם עדיין יש לי הרבה תקווה לאהבה...

וסיפור עם אופנוע.  קיבלתי מחבר את האופנוע המהיר ביותר בעולם (סוזוקי היאבוסה 1340 סמ"ק, כמעט 200 כ"ס ומהירות שעוברת את ה-300 קמ"ש).  לא התייחסתי ברצינות להזהרתו כי כאן במיאמי נוסעים באופנוע כאילו היה מכונית, לא עוברים בין מכוניות או גונבים מסלולים.  טעות, לאחר שהתבשלתי בתנועה הזוחלת, פיתחתי בעיות מרפקים ביד המצמד והתבשלתי בחום המנוע ראיתי שלנסוע 50-80 קמ"ש באופנוע כזה, סיוט אמיתי.  יותר מזה, הצלחתי גם להתקע עם מצבר מרוקן, דחיפות של עוברי אורח לא נלהבים אך אדיבים, לא פתרו את הבעיה.  פירוק האופנוע בחיפוש אחרי המצבר (מזל שהיו בו כלים) ונהג מונית אדיב עם כבלים, איפשרו לי לחזור הבייתה בשלום.

רוב הרוכבים כאן לא חובשים קסדות, לא משתמשים בכפפות או מעילים ושאר הגנות.. די מפחיד.  הנהיגה מאוד משעממת, אין פיתולים וכבישים מעניינים, הכל ישר וכולם, או לפחות כל אלו שראיתי, נוסעים במהירות הבטוחה, היינו 5 מייל לשעה מעל המהירות המותרת ולא סנטימטר אחד יותר.  יום מאוחר יותר, בדרכנו לפאלם ביץ' לראות יטכטות נוספות, עברו אותנו כמה אופנועים מהירים ומשופרים, היה ממש תענוג לראות לא רק את האופנועים אלא שיש גם רוכבים שמרביצים (אנחנו נסענו 159 קמ"ש וכך גם הם).  אבל איזה הבדל בין הרוכבים האירופאיים המוגנים והלבושים בסופר מקצועיות והחפפנים שכאן.

אתמול, לאחר יום ארוך במרינות השונות, בדיקות יאכטות על, וסיורים ביאכטות אחרות שבעתי יאכטות (באופן קצר וזמני) ולאחר ריענון קצר במלון הלכתי לאכול ארוחת ערב.  וויתרתי על משהו מקסיקני/קובני/פרואני והלכתי על מה שאני אוהב במיוחד, ארוחת סושי יפנית.  המסעדה הייתה ביינונית, המחירים גבוהים אבל המלצריות היו צעירות יפניות שטוחות מרובעות ישבן, ללא חזה ואסקסיות בצורה כל כך מופגנת שנהניתי להביט בהן. 

תוך כדי הארוחה החל גשם זלעפות, שניתך וניתך, רועם על המכוניות והחלונות במרכז הקניות הקטן שהייתי בו.  למזלי, מעט אחרי שסיימתי את הארוחה, נחלש הגשם ומשיצאתי מהמסעדה חשתי כאילו העולם הפך להיות מיוחד וחגיגי כך ממש עבורי.  ברחובות הרטובים השתקפו וריצדו מליוני אורות, ריח האוקינוס העדין נמהל בריח האוויר המבושם בשארית הגשם, קולות המכוניות השורקות את הכביש הרטוב, מין חוויה של כל החושים והכל על בטן מלאה ומצב רוח מעולה.. ממש נחמד.

על שתי הנשים שפגשתי במסדרון המלון, שתיים שהגיעו מהצפון לשבוע של שמש והתהוללות, שתיים ששוחחתי איתן ולאחר משקה קטן עלו איתי לחדר וטחנו אותי עד שכמעט והתעלפתי, על שתי הנשים האלו כתבתי לכם? אני כבר לא זוכר... 

(יומיים אחרי)  סיימתי את מה שבאתי הנה לעשות, ועל הצד הטוב ביותר, אני ממש מרוצה.  ראיתי יאכטות בשווי כולל של קרוב למאה מליון דולר, בחרתי את המתאימות ביותר לאפליקציה המבוקשת בטווחי מחירים של שלושה, ארבע ושישה מליון דולר ועכשיו מי שצריך לקבל החלטות.. משתהה ומחליט לחזור על התהליך שוב בסוף מאי.  אז הכינו את הממחטות, אני נוסע שוב בעוד חודש וחצי ואולי הפעם יצליח הברנש לעשות home run או במילים אחרות, להשלים את המשימה. 

אני מרוצה מאוד, בסה"כ עשיתי חיים, אכלתי טוב וראיתי דברים.. הסטקים של אתמול בערב עדיין מחממים לי את הנשמה ורק חסר לי להיות מכורבל ליד גוף חם של אישה, שתהיה בי ואני בה.

זהו זה, אני כבר כאן, מחמם את הכיסא בעבודה ואת הטלפון בשיחות שנועד והבהיר לאנשים עד כמה הייתי חסר להתנהלות הטובה של החברה (דבר מופרך שהרי אין אדם ללא תחליף ובמיוחד מנהל שנעלם לכמה ימים.. יכול רק להועיל לחברה), אבל זה טכס רגיל ומסורתי ומי אני שבו אבחל.   משחזרתי אתמול, ראיתי שהדרכון השני שלי חסר (נשכח במטוס), כל המסמכים הקשורים לעבודה שעשיתי במיאמי נשכחו במלון וטלפון חשוב שעשיתי, לא נענה.  הדרכון כמובן היה החשוב ביותר, עליתי על האופנוע וטסתי לשדה, דיווחתי והודעתי והרצתי אנשים ממחלקות שונות ובקיצור נמרץ, לאחר שעה של פעילות אינטנסיבית חזרתי הבייתה עייף ומאושר אך ללא הדרכון שהרי המטוס כבר טס חזרה.  הבוקר נראות העניינים אחרת, הדרכון נמצא (שמתי אותו במקום שונה מהרגיל.. מישהו הזיז לי את הגבינה), לכל הניירות או לפחות לחשובים יותר יש לי גיבויי במחשב ובמקום הטלפון החשוב, קיבלתי אימייל.  כשראיתי ממי המייל הגיע, לרגע הייתי מאושר שאוטוטו מסתדרים העניינים, אבל הנימה והטון בו הוא נכתב היו כאלו שבאסו אותי מאוד.  אז איך מסכמים?!  לא מסכמים, פשוט חיים.  ושיהיה לכולנו ממש טוב. 

הרעם התגלגל ועבר אותנו מותיר בשובלו גשם זלעפות.  הסירה נרעדה כאילו נבהלה והחום העיק כמו שמיכה.  חם והביל, הרגשתי כאילו בפנים, בתוך הסירה, עדיין הגשם משיג אותי כולי.  'גשם טרופי זה לא דבר שאפשר לזלזל בו' חשבתי ויצאתי לסיפון.  עוד ברק הכה לא רחוק מאיתנו והרעם שהוליד, החריש אותי מידית.  'זה היה ממש קרוב' אמרתי לה והגשם מחליק על עורי.  היא הביאה את הסבון וכך הסתבנו בפעם הראשונה מזה זמן מה, הגשם שטף אותנו עוד ועוד.  המים היו מעט קרירים, יותר מההבל שבסירה.  פטמותיה זקורות מהמים, שדיה נעו כשסיבנה את עצמה, המים זורמו על הסיפון בפלגים קטנים ונעלמו לים שמעבר. 

הרמתי עיניים למפרץ בו עגנו, העצים כמעט ולא נראו מבעד למסך המים הזורמים, גשם טרופי יורד כאילו מישהו למעלה שופך מים מדליים.  משב רוח קליל הרעיד אותי, סוף סוף היה לי קר, כבר חודשים שלא הרגשתי קור, מין תחושה לא מציאותית, זרה.  מדרונות ההרים שסביבנו, ירוק עז של עצים ורק החוף הקטן שמולנו כמו צלקת לבנה בינם לבין המים האפורים.  מפרץ קטן, אנחנו ועוד סירה אחת, של מי שגרים כאן קבוע, חופר הזהב ומרפאת הסוסים.

מפרץ קטן בפנמה, סירת ברזל שחופר הזהב קנה מעודפי חיל הים הפולני, ספינת ריגול שאיבדה את הסיבה לקיומה עם נפילת המשטר הקומוניסטי.  הוא התקין בה תרנים ומפרשים וחצה איתה אוקיינוסים עד שהגיעו לכאן, ליערות הגשם הטרופיים של פנמה, טווח יריקה ממפרץ הדרייאן שבין קולומביה ופנמה, מקום של זהב בנהרות ומעבדות לעיבוד סמים ביערות.  מקום פרוע ונטול חוק בו סוחרי סמים ואינדיאנים מקומיים חיים במתח שנפרק במעשי אלימות תדירים.

הבחור, פיני במקורו, ארגן משלחת אינדיאנים שניפתה זהב בנחלים המקומיים, הוא שילם להם על עבודתם והרוויח מעט כשמכר את הזהב לסוחרים מפנמה סיטי אותם פגש מיד כמה חודשים.  העבודה שלו לא הייתה קשה כי אי אפשר היה לעבוד קשה בחום הטרופי ואת האינדיאנים איש לא שאל.  זוגתו הסתובבה באזור וקנתה כל סוס חולה שיכולה הייתה למצוא והביאה אותם למפרץ, לאורווה שבנה לה.  שם הייתה מדברת אליהם, מורחת פצעים במשחות, מקבעת עצמות ועושה קסמים.  סוסים שהיו פגרים מהלכים היו הופכים תוך כמה חודשים לחיות בריאות ובורקות, מלאות חיים.

הגשם נחלש מעט, הסופה התרחקה מזרחה, קול הרעמים עימה.  השמש החלה פורצת את מסך העננים, מהבילה את המים שנותרו על הסיפון.  החום חזר ועטה אותי כמו גלימת קטיפה.  מצאתי מגבת שלא הייתה כל כך יבשה והעברתי אותה על גופי במין פרודיה של תנועות רגילות, אך ללא הואיל.  הלחות הייתה בלתי נתפסת, החום מעיק.  נשכבתי על הערסל ותהיתי מה הם עושים שם בסירה השכנה.  חשבתי להזמין אותם לארוחת ערב אצלנו אבל לא הייתי מסוגל לזוז.

Another fucking day in paradise…

להגיע עם יאכטה להולנד זה לא כל כך פשוט, הכניסה דרך הסכרים והשערים לא פשוטה, צריך יכולת שליטה טובה על הסירה (קשה כמעט כמו עם אישה אהובה), חוש ניווט והרבה סבלנות.  עוד יותר קשה למצוא מקום עגינה באמסטרדם ומי רוצה להיות רחוק מהמטרופולין.  הגעתי בשלהי הקיץ, והסתיו היה שם כל כך נפלא שמבלי להחליט התמהמהתי עוד כמה ימים ועוד כמה ימים ובוקר אחד מצאתי את מי התעלה מכוסים שלג שאינו נמס.  פרץ קור אדיר של חורף טירון הקפיא את התעלות, דבר נדיר וחוויה אדירה.

עוד בילדותי שמעתי על מרוצי הקרח והשתוקקתי לראות אותם במו עיניי, המרוצים הללו התקיימו רק כשהתעלות קפאו, אירוע די נדיר בימים אלו של התחממות גלובלית.  בלי הודעות ברדיו ובטלוויזיה, בלי מסעות פרסום מתישים ידעו כולם מה קורה והתקבצו לאורך המסלול.  גם אני בתוך ההמון, הולך וקופא.  קור מצמית, חודר את כל השכבות היישר למרכז העצמות, קור כהה וחד כמו סכין מנתח.  הלגה הסתובבה עם בגד גוף שהדגיש את שדיה וערוותה, גופה הלבוש מפוסל עם הבד ונראה היה עוד יותר טוב ממה שבאמת היה.  פטמות זקורות בגאון ולא מפני שהיה לה קר כי לא, לא היה לה קר, היא פשוט הייתה מרוגשת, אני לא יודע מי או מה.

המחליקים הראשונים יצאו לדרך, מהוססים על סוליות נעלי העור שלהם, לא השאירו שום סימן על הקרח, כאילו לא עברו.  תחילת המסלול הייתה בירידה קלה בה צברו המחליקים תאוצה, עליה קטנה של גשר ועוד ירידה ארוכה עד לעליה הקצרה לאמצע המסלול, שם המחליקים מסתובבים וחוזרים חזרה במהירות הרבה יותר גבוהה, בעזרת מכוניות התאוצה.  הלגה נעלמה ואני עמדתי שם, בתחילת המסלול, במקום בו המחליקים השונים טרם צברו את התאוצה, בשלב שהשמירה על שווי המשקל הייתה חשובה ביותר.  לפתע נהדפתי אל המסלול, כמעט ונפלתי, נעתי בזהירות, ייצבתי את עצמי והצלחתי להישאר עומד.

שמיים קודרים, ללא רוח, האוויר שנע מול לחיי היה ממש צורב, שורף, כל כך קר בריאות, נשימתי נעתקה, כולי מכווץ, סגור ונע קדימה לאט.  מהירות התנועה שלי גדלה לאיטה, כופפתי ברכיים על מנת לספוג את המהמורות, וניסיתי לשנות את כיוון התנועה וכמעט מעדתי, היה שיפוע קל שמנע ממני להחליק לצד המסלול ולצאת.  המהירות גברה ופתאום הרגשתי שצמחו לי כנפיים, התקרבתי לקבוצת מחליקים קטנה, כולם כפופים מעט קדימה מרוכזים בתנועה ואני מדביק אותם ורואה את הפנייה הראשונה, פניה קלה שמאלה ואני מרגיש נסחף לימין, מתקן ומרים רגל שמאל ורק נוגע בקצה הסוליה והתנועה שלי מתעקלת קלות לשמאל ואני חולף על פני הקבוצה והמהירות שלי גדלה עוד יותר.  אני רוכן קדימה ברכיים כפופות קלות. מביט לפנייה הבאה.  הברכיים שלי עובדות קשה עכשיו, כל מהמורה ולו הקטנה ביותר מזעזעת אותי, מותחת את שרירי הירכיים.

הפנייה הבאה יותר קשה אבל המסלול ריק ממחליקים, הרוח מתחזקת ופניי מאבדים את הרגישות, הלב מאיץ ושטף האדרנלין מרחיב את הריאות ומחזק שרירים.  אני עולה בגשר הקטן, לא מספיק לאבד מהירות, מרחף כמה מטרים מעברו השני ונוחת קשה על הקרח, מתייצב וממשיך וצובר מהירות בירידה האחרונה.  שני מחליקים לפניי לבושים במשהו אדום בוהק, אני מרגיש כמו שור בזירה, חושק שיניים ומאלץ את הגוף להאיץ ולו רק בכוח הרצון והתשוקה לנצח, להביס את המתחרה לא משנה מי או מה.

ראיתי את קו האמצע והלגה שם מחכה, בגד הגוף שלה מצייר לי הבטחות, והעלייה מאיטה אותי עד שהגעתי ונחבטתי בה, בהלגה.  היא טפחה על ראשי ושילחה אותי חזרה, אחזתי במוט האחיזה של המכונית וזו האיצה, זורעת שביבי קרח מצמיגי מסמרים, הרוח סימאה אותי והצופים מצידי המסלול הפכו לבוהק של תנועה צבעונית כמעט לבנה.

הזמזם נשמע, התנתקתי מהמכונית וטסתי קדימה במהירות מדהימה, גבשושית קטנה שילחה אותי לריחוף של כמה סנטימטרים מהמסלול, הרגשתי שאני לעולם לא אנחת.  כפוף קדימה, כולי ממוקד, מרוכז במטרה.  הייתי בגן עדן של תנועה מהירה או טיסה איטית.  לא רציתי לעצור, לא חשבתי על הלגה אפילו לא לשנייה.

קרן אור חדרה את מסך העננים, וצבעה כתם בהיר על הקרח קצת לפני סוף המסלול.  נקודה בהירה במרחק, באותה פנייה קטנה אחרונה.  אצבע אלוהים חדרה את האופל והפיחה בי תקווה מוזרה לגאולה, לא ידעתי איך הגעתי לכאן, אבל ידעתי היכן אני רוצה לעבור, ידעתי איך לצאת מכאן.  החלקתי במהירות לכיוון כתם האור מתפלל שהוא לא יעלם, שלא יסגרו העננים ואני אחזור למרוץ האפור, המסלול הכהה והריק כל כך.  שוב חשתי בקור ונרעדתי, כמה כולי לנקודת האור רציתי לעבור בה, לחדור את הקרן, גופי שואף לאור כמו פרח לחמה. 

לא ידעתי אבל הקרח נמס באותה נקודה.  אני התרסקתי ואיני זוכר יותר דבר.

הסירה נעה ליד הרציף, קולות החבלים העותקים אותה במקומה מנגנים, מלווים את הרוח המזמרת בתרנים.  הסירה מתנדנדת וממיינת את האורחים לשני עולמות, אלו שרגילים בים ואין תנועות הסירה מפריעות להם או טורדות את מנוחתם ואלו המוריקים ובוחלים ונוטשים את הסירה.  רגל מהססת מתקרבת לסולם, הם עצמם מתנודדים, נחפזים מרוגשים עד שהם מתייצבים כמעה על הרציף, מסגירים גופם לחוסר תנועה, נרגעים במוצקות המדרך.  המזח, בקצהו היבשה.

ספינת עץ וקולות חורקים

צליל שחוזר על עצמו

חיים מנקרים וחודרים

מוות מתקרב בגפו

אחוזה בעוגן שאחוז בשרשרת

מסתחררת ומתגלגלת

מרישים מזמרים תהילים

הרוח משדלת ת'תורן

חפצה להפקירו לגלים

קולות חורקים של ספינת עץ

מין צליל שחוזר על עצמו

מנחם ממזג את מה שסביב

ממוצע חיובי של צרות.

מתערסל לי בין הגלים / צף על גוף רך של אישה

מוריד ראש וצולל למעמקים / טועם טעמה של אהובה

רסס רוח מלוח / טיפה של זיעה בין שדיים קטנים

הים מפרה אותי / אני מפרה אותה / אלו הם החיים

           ..החום עוטר אותי סביב.

אין כמו העבודה של קפיטן על יאכטות.  ככל שהן גדולות יותר כך אלו שקנו אותן, עסוקים בלעשות את הכסף ליאכטה הבאה מה שמשאיר לסקיפר המאושר הרבה זמן לרדות בצוות ולבלות בחוסר מעש.  אני לרדות לא אהבתי אבל להסתובב בערי הריביירה המקסימות, ממש לפני התחלת העונה ולצוד את אלו שגרות שם כל השנה הייתה חוויה לא רגילה.

יום אחד הסתובבתי לי בקאן, היאכטה מוכנה והבעלים ואורחיהם בדרכם, יום אחרון של חופש לפני שאתחיל בעבודה המייגעת של חיוכים מנומסים ותשובות לשאלות מטופשות על תפעול אוניות ויאכטות, שאלות שאורחיו של הבעלים ישאלו אותי ללא הרף.  לא חשבתי על העבודה הצפוייה שכן ממש לפניי ברחוב, ראיתי רעמת שיער מתולתלת, גוף כמו כלי נגינה (מיתרים) והכל נע בשיווי משקל מדהים על זוג נעלי עקב אדומות, כל כך גבוהות שזה נראה פיזית בלתי אפשרי.

באותו רגע הפסקתי לתפקד כאדם חושב והפכתי לקובץ אנרגיה אדיר ממוקד במטרה אחת בלבד, זו שהלכה לפניי.  זה לא שלא הייתי מודע לגודל המכשול העומד בפניי, גמגום מוחלט בשפה המקומית, אך היה לי יתרון יחסית גדול שצף לו בלב ליבה של המרינה המדהימה של קאן.  עברתי לצדו השני של הרחוב והתקדמתי מהר על מנת לראות את הפרופיל, או אולי את פניה כך שאדע אם היא סיימה את לימודי ההסמכה בסורבון ויהיה לי על מה לשוחח איתה, כוס יין אדום מוחזק באדישות מעושה על רקע השקיעה.  איזה שדיים היו לה, כמעט וכשלתי, אין ספק שיהיו לנו נושאים לשיחה עמוקה, לפחות שניים.

התקדמתי במהירות וחזרתי על עקבותיי כדי לפגוש אותה פנים מול פנים, לשאול אותה את השאלה שתפיל אותה שדודה לרגליי, עירומה, מצפה לי רטובה ופתוחה לרווחה.  נו טוב, זה לא קרה כפי שתכננתי, הרי כבר אמרתי שבאותו רגע לא חשבתי מי יודע מה.  אבל בכל זאת לאחר טיול בעיר, כוס יין אדום ושקיעה, הגענו גם ליאכטה.  אולי זה קרה כי הייתי מוכשר נורא ואולי זה קרה כי היא הייתה יהודיה שזיהתה את המבטא וחמלה על המגמגם, מי ידע.

יאכטה, אישה יפה, ישראלי אמיץ ויהודיה מעריצה, ערב קטיפתי בקאן, נשיקות רומנטיות של לשון ונשמה, אוח.. היא ידעה לנשק והיה לה הרבה זמן לעילוסי אהבה.  טבעתי בין שפתיה החמות, רכות כמשי, עיניה ירוקות ירוק עז של אזמרלד וחיוך נפלא ששבה והקטין אותי בדיוק למידה שהתאימה לה.  מהסיפון לקחנו את היין וירדנו חבוקים לסלון הסירה, היא רמזה לי לשכב, שכבה עלי לבושה ונישקה אותי עד כלות הנשמה והשדיים האלו כמעט ויצאו מהמחשוף הנמוך של החולצה ואני נהניתי ולאט לאט הפשטתי אותה עד שנותרה רק עם חזייה ותחתוני כלום לבנים שהדגישו את שיזפון עורה.

ביד אמונה פתחתי את הקרס של אותה חזייה ומשכתי אותה הצידה, החזייה ירדה והשדיים נשארו כפי שהיו, פטמות זקורות והשדיים ממש באותה צורה.  ואני מלמטה חופן שד אחד והוא כל כך רך וחם אך ממש מתחת לעור הנפלא אני מרגיש משהו קשה וחזק.. או שהיו לה צלעות מפותחות במידה גדולה או שהשדיים שלה לא נוצרו בידי אמא טבע, אלא היו שם השפעות מעשי ידי אדם.

לא שזה הפריע לי, עירומה, על גבה על המיטה הגבוהה שבחדר השינה, רגליה כרוכות סביבי ואני בתוכה.  עיניה עצומות ואני נע לי לאט, לא בגלל שרציתי שהיא תהנה כמו שלא רציתי לגמור באותה שנייה.  היא הזיזה את האגן שלה בתנועות קטנות, כמעט ללא שליטה ואני לא נע, רק נלחץ אל גבעת הוונוס שלה, מרגיש את הרחם פועם מולי ואני מתארך עוד יותר מחמת התשוקה.  כמו פסל היא שכבה והשדיים שלה עדיין באותה צורה, שערה ממסגר את פניה היפות, עיניה עצומות בחוזקה ואני רואה את הפעימות שבתוכה מתפשטות על גופה כמו אדוות גלים על בריכה קטנה.  נחיר עדין רוטט ואנחה קטנה, גופה נרעד ואני מרגיש אותה רעדה מתחילה עמוק בתוכה ואנחנו שנינו גולשים על גל של חום ותשוקה, סדין קפוץ בכף יד הדוקה, ציור של סומק מטפס לאיטו על צווארה היפה ואנחנו גומרים בעוצמה אדירה.

עוד הגעתי לשם, לקאן, פעמים רבות ותמיד היא הייתה שם, מחכה שאגמור את העבודה ואתפנה להיות איתה.  אני לא יכול לומר שהצרפתית שלי השתפרה אבל במעשה האהבה, שם אני למדתי שלפעמים, פחות זה כל כך הרבה יותר, תודה.

היום בבוקר ישבתי בבית הקפה במרינה בתל אביב, קפה של בוקר ביום מעונן, מביט בערגה בים התרנים, מקשיב לצלצול המיתרים כצלצול פעמוני כנסיות ביום ראשון של נישואים.  אני חושב על החיים, על האפור הצבעוני שאופף את העולם סביבי, מין אפור סגרירי, מאבקו האחרון של החורף בטרם ייכנע ויעלם סופית, אפור שיש בו את הכוח אבל מובנה בו ההפסד העונתי.

זוג יצא מאחת היאכטות ברציף מרוחק, לא ראיתי מהיכן יצאו אך הם משכו את עיניי, משהו בהם לא התאים, ואליי דווקא הם התאימו יותר מדיי.  הגבר במגפי בוקרים שהוסיפו לו כמה סנטימטרים של גובה ממוצע.  מכנסי ג'ינס משופשפים, בלויים עקב עבודה קשה של מעצב אופנתי, אקדח גדול וכהה על המותן, בוקר מתקתק מפלסטיק ופרצוף של "מתי כבר תגיע המונית".  משעבר אותי הופתעתי לראות כיפה סרוגה קטנה מכסה את ניצני הקרחת.

היא עדויה כולה בג'ינס, מקרסול עד צוואר ארוך ומפונק, כתם של כחול כהה בתוך האפור סביב, משייטת לצידו קורנת, מאירה את המרינה הסגרירית.  גוף יפה, וביטחון עצמי שניכר לא רק ביציבה היפה אלא גם בהליכה שלה.  פניה זוהרים כאומרת "איזו התחלה נפלאה, אני מרחפת, מלאה ציפייה לבית קטן, גג אדום וגדר לבנה".

חשבתי, לו ניתן היה לשמר את האושר שלה, לבקבק ולשים על המדף, לאחסן את רגעי האושר שהיא ממש כרגע חווה, לעוד קצת זמן, כך שיספיק לה גם לנפילה.