זהו זה... אהבות

מכתבים שלנו

שנשמרו בגוגול,

בתיבה נעלמה,

או אי שם בענן,

ייעלמו לתמיד.

במחי תוכנה

בודקת כניסות,

תדר עדכונים. 

ייעלמו לעד כמו

הגוף והנשמה. 

זה עצוב.

אבל מאידך,

זה גורם לי

לרצות אותך

עוד יותר

כאן ועכשיו.

שדות כתב 'מחשבות עפר ואפר' על אביו ועל סיגריות, אני מרגיש דומה אם כי הפסקתי לעשן לפני 11 שנים ולא לפני שנתיים כפי שעשה שדות.  אבל לגבי השיחות עם ההורים שנפטרו, כתבתי לו:

מכיר אני שיחות,

עם אב, כה חסר.

השנים עוברות,

יחסיי עם אבי

מתפתחים,

אהבתי מעמיקה.

אני, והחלק שלו

בי מתבגרים.

לאחר מכן שיניתי מעט את השיר..

"אתה בא להפגנה?" שאל אותי הבן ואני שמתתי לרבוץ על הכורסא ולבהות במסך המרצד חדשות, אמרתי לו "כמובן שאני בא" כי אני תמיד נענה לכל יוזמה של הילדים שכוללת אותי ובתנאי שאינה הסעה.  הסעות יקבלו מאימם או בתחבורה ציבורית, כל השאר אני משתדל לנשום עמוק (אם אני תשוש) ומיד לעשות ככל העולה על רוחם.  הרי לא הרבה זמן ימשיכו להזמין אותי איתם.

אז הלכנו להפגנה נגד 'האי תרבות' ובעד תרבות איכות והיו שם מלא צעירים חדורי להט ובעד כל מה שאנחנו גם רצינו כשהיינו בגילם.  היו הופעות, כמה זמרים ואפילו אחד בן גילי דורי בן זאב שהיה ממש לוהט קצבי וחם.  והילדים מחאו כפיים במקומות המתאימים ולא היו פוליטיקאים אלא כמה תלמידי אומנות וצעירי תנועות נוער, לא מהסוג שהיה בבית המריבה בחברון, אבל כל כך דומים, לפחות בגיל.

הערב הייתי בהפגנה בעד דברים יותר טובים ברב שיח הישראלי, הכיכר שליד מוזיאון תל-אביב הייתה מפוצצת בצעירים וגם כמה חטיארים בני גילי שבאו כי רצו משהו אחר או כי פשוט רצו למחות על שמאכילים אותנו בזבל למרות חובת הערוצים לספק לנו תרבות מקור איכותית.  יש לנו בארץ כל כך הרבה יוצרים מוכשרים אבל כשכסף נמנע מיוצרים ורק הרייטינג מכתיב את מה שאנחנו רואים אז כך גם נראית התרבות העכשווית. 

אני לא מתנשא, באמת שלא, ניסיתי את האח הגדול והשתעממתי רצח, לעומת זאת אני הולך להרבה סרטי איכות (במיוחד הישראלים) קורא המון ספרים ומתנסה במוסיקה מגוונים שונים.  אני לא מחזיק מעצמי איש תרבות מי יודע מה, אבל לזהות שהאח של הישרדות במפרץ האהבה זה זבל, יכול גם הדיוט שכמותי.

הבן פרש להיות עם חברים, אחד המורים שלו פגש אותי ושוחחנו מעט על הדברים הנאמרים, היה לי קר וכאבו הרגלים כך שחזרתי הביתה והרי אני כאן מנסה להעביר את התחושות שחשתי שם, בהפגנה בכיכר.   

הילד הטוב שהיה, הפך לחוקר מדינות.  הוא נוסע איתי למסעות מורכבים בהם אנחנו חוצים גבולות על גבי גבולות.  הוא הליוינגסטון של הסבלנות והסובלנות שלי, מעמיד אותי במבחן מעמיק.  חוקר את הטווח, את העוצמות ואת ההתמדה, הוא בוחן אותי מחדש מידי שעה. 

ואני מתלבט, מתקפל ומתקשח לסירוגין, כל תשובה אני בוחן במסגרת ההיגיון והרגש שעמוק בפנים.  אני חושב וסופר עד עשרים, אני מפסיד ומשלם את המחיר.  ההפסד שלי הוא גם ניצחון אדיר, חינוך לביטחון, לכוח ושליטה עצמית לא רק שלי אלא גם שלו.. אליל לבבי.  וכך אנחנו מתנהלים, בריקוד של סובלנות ושליטה, בבדיקה מתמידה של גבולות, בבחינה מעמיקה של עקרונות.

אבל מה מסתתר מאחורי המאבק, מאחורי האתגר המתמיד, מה באמת הוא שורש העניין אם לא שאלה אחת פשוטה.  "האם אתה אוהב אותי אבא, האם אתה אוהב אותי מספיק, על מנת לומר לי די?"

כולם נוסעים לערב הסדר ומקללים את הדרכים, מגדפים את המכוניות המתפרעות במעקפים, מאררים את השוטרים ואת הגנבים, כולם נוהגים שוצפים וכועסים.  אני לעומת זאת יושב במכונית וחיוך גדול על פניי, מאושר עד כדי כאבים (טובים) בחזה.  וכל זה למרות שאני לא מזוכיסט וגם לא ניחנתי בטמטום שונה, הרי גם אני אוהב לטוס בכבישים ריקים אבל הפעם, הפעם אני לא מוטרד.

אני יושב במכונית, אשתי הומה לידי, הילדים מאחור מעירים הערות ואני מאושר בלב משפחתי.  רעיונות קופצים, נידונים באריכות או הצידה מושלכים, על נהגים זועפים אנחנו מגחכים, אוכלים קרקרים (אופס.. לא דתיים) פירות, ממתקים ושותים משקאות קלים.  כזה כיף להיות כך סגור עם המשפחה למשך שעתיים שחולפות מהר מדיי.

הוא שאמרתי, אני דווקא אוהב את הפקקים של החג.

כדורגל, אף פעם לא הבנתי מה יש בו במשחק הזה.  למעשה, לפני הרבה שנים, מישהו שהערצתי ואהבתי ניסה לחבב עלי את החוויה ומעשה שהיה כך היה:

לפני שנים חי לו בבת-ים דוד אחד גדול ואימתני שהיו לו אז שלוש בנות קטנות (עוד אחת הצטרפה מאוחר יותר לחבורה).  הוא היה נשוי לדודתי ואני אהבתי אותו כאילו היה הוא, דודי האמיתי.  היה לו ביפו בית מלאכה ליצור נעליים ולטעמי הוא היה מלך יפו.  כל כך הערצתי אותו כשהיה מהלך בסמטאות העיר, מניף ידו לשלום לחבר זה או אחר.  נראה שהכיר את כולם וכולם הכירו וכיבדו אותו, מלך יפו כבר אמרתי, נכון?

הוא היה כל כך נדיב, כשהייתי בא לבקר אותו תמיד הראה לי את צפונות בית המלאכה, אנשים חייכנים בפיות מלאי מסמרים נופפו לי לשלום ואני הרגשתי כל כך גדול וחשוב רק כי הוא היה איתי, ידו על כתפי כמכתיר אותי.  לאחר מכן דודי היה לוקח אותי למסעדה מזרחית, מציג אותי בפני הסועדים והבעלים ושוב הרגשתי כל כך גדול, גאה בדודי החשוב והמקובל על כולם.  היינו מסבים לארוחת מלכים, מאכלים ממאכלים שונים לפעמים תוניסאיים, לעיתים בלקניים ותמיד כל כך אקזוטיים וטעימים.

את בנותיו אהבתי כאילו היו אחיותיי הקטנות, שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסע אליהן, עושה בייבי סיטר, מחתל, מנקה ומספר סיפורים הרבה.  תמיד סיפרתי את הסיפורים כאילו קרו לי והייתי אומר בטון אגבי, "כשהייתי בפקין במסעי האחרון לפני מאה וחמישים שנה.." והגדולה, בת השבע הייתה מטילה ספק באמיתות הסיפור ואני הייתי 'נעלב' ואומר שאם לא מאמינים לי לא אספר את הסיפורים.  מיד שתי הקטנות היו משתיקות את אחותן וצועקות במקהלה "מאמינות, אנחנו מאמינות לכל מילה" ואני הייתי מחייך,מתרצה וממשיך לספר.  גם את דודתי הערצתי אבל זה כבר ממש סיפור אחר, שהרי בכדורגל החלתי ואני כבר רחוק משם מילין רבים.

יום בהיר אחד דודי הודיע לי שהוא מזמין אותי לראות את משחק הדרבי בין הפועל למכבי.  אירוע בעל חשיבות עולמית שביפו דיברו בו כבר שבועות רבים.  מנתחים הרכבים, מייעצים למאמנים ובקיצור, משחק ראוי לטכס החניכה, משחק של פעם בחיים. 

באותה שבת הגענו לבלומפילד, התיישבנו ביציע צופים במשחק הגורלי.  למרות הסבריו המלומדים של דודי שום קליק לא קרה, קסם המשחק נותר חבוי מעיניי ואני הבטתי בקהל המשולהב יותר מאשר במה שקרה על הדשא לפניי.  ברגע מסוים הרגשתי צורך להשתין ודודי ליוה אותי למדרגות (בזמנים ההם לא היו שם שירותים).  בשעה שציירתי ציור רטוב על קיר, הקהל הריע בקול אדיר.  זה היה הגול היחידי באותו משחק ואני יודע שדודי אהב אותי מאוד כי הוא לא אמר לי אף לא מילה אחת של אכזבה. אבל יותר לא הלכנו למשחקי כדורגל, לרווחת שנינו. 

אנחנו אוהבים עד היום למרות שעכשיו הוא חולה וסובל, אך בעיניי הוא תמיד יישאר ענק.

התרגשתי מהתגובות שקיבלתי לפוסט הקודם, כתבתי מהלב וקיבלתי תגובות מהלב, היה ממש מחמם.  ונחזור למסיבת הבר מצווה, זו הייתה יוצאת מגדר הרגיל.  חצי מהערב אמרתי שלום לאנשים שהגיעו, אחר כך היו הברכות ומצגת קצרה מהחייו של הבחור הצעיר שעשה את שנותיו הראשונות במקומות אקזוטיים מאוד ברחבי העולם.  לאחר מכן הקדשתי את שארית הערב שיחות וסיימתי בפרידות. 

האוכל היה מצוין, אני יודע כי הייתי בטעימות שבועיים קודם לכן, באירוע עצמו לא היה לי זמן לאכול.  אבל כל כך נהניתי לפגוש את המשפחה ואת החברים.  אני לא יודע איך זה יצא אבל המשפחה האישית שלי יושבת בכמה צמתים וקשורה בעבותות חזקים לכל פלגי המשפחה המורחבת, כולל ענפים שמסוכסכים הרבה שנים.  שני סכסוכים כאלה צעדו אתמול את הצעד הראשון לפיוס, הם הגיעו אלינו ונפגשו ללחיצת יד דרמתית בנוכחותי.

הדודה שלא ראתה את הגיסה כעשר שנים, מחלה על כבודה והגיעה וכך גם הגיסה.  אין איש עלי אדמות שיודע את מקור הסכסוך עתיק היומין אבל הוא לובה והצמיח סיפורים וטענות שהיו כנראה חלק מהקשר לרצח ראש הממשלה... באוסטריה לפני מלחמת העולם הראשונה.

האחות שלא מדברת עם אחיה כבר שנתיים על רקע סכסוך ירושה וטיפול ביתומה (קטנה אך משופעת בנכסים) גם אותה הצלחתי לשכנע להגיע למסיבה כאשר הבטחתי לה נתיב חילוץ במידה והפגישה תהיה טעונה מדי לטעמה, הבטחתי לקחת אותה אלי הביתה אפילו אם זה יהיה באמצע המסיבה.

וכך כולם נפגשו ואני הערצתי את הבן ששמע כבר מליון פעמים את המשפטים "איך גדלת?" "מה מאכילים אותך" "אני לא מאמין/ה שאתה רק בן שלוש עשרי" "מה מזג האוויר שם למעלה?" ועוד שאר הברקות וחידודים מהם מקוריים פחות ומהם מקוריים עוד הרבה פחות.  גם לי לא נמאס לשמוע את משפט המפתח שמודיע לי שבני כבר גבוה ממני, כאילו שאני לא שם לב לעובדה שבשנה האחרונה אני מדבר לגרונו, מה הם חושבים, שאני עיוור..

אבל הכל ברוח טובה וללא בעיה והמוסיקה הייתה מצוינת אולי הודות לעובדה שהפעם ה- dj הפנים את העובדה שאם אני מביא לו דיסקים אני גם מעוניין לשמוע ולהשמיע אותם שלא כמו באירוע הקודם שלנו.  המוסיקה הייתה נפלאה, הרבה ג'אז לטיני (לכל אוהבי הג'אנר אשמח לתת המלצות) ואפילו רקדתי קצת ואחרים רקדו יותר, אחרים הכוונה לאלו שלא דיברו איתי.

והנאומים, בסוף שילבתי קטע אחד קטן ממה שכתבתי בפוסט הקודם, ברכה קצת מבודחת וקצת רגשנית כיאות וכיאה למעמד.  הרגשתי טוב בזה שגמרת לקרוא את מה שכתבתי מבלי להיתקע מסיבות רגשיות, וכמה מטפחות בקהל שמצאו להן שימוש, הבהירו לי שהצלחתי להעביר את שאני מרגיש.  הנאום של בני היה מאוד מקורי, הוא לא הודה לנו שהבאנו עד הלום אלה שטח את השקפתו על השלבים השונים שעבר עד כה בהתבגרותו.  אין ספק שירשתי ממנו כשרון לא מבוטל (חשבתי בצניעות אופיינית).

אפילו אחותו כתבה ברכה שלא כללה אף אחת מאלפי הקללות שהיא מכירה (זו גדלה בים ולמרות שהיא גדולה ממנו רק בשנה, היא מקללת כיורד ים עתיק יומין עם פה מלוכלך במיוחד).  בקיצור היה ערב מאוד מיוחד, כך אני הרגשתי וכך גם התרשמו האורחים.

בסוף הערב כששלפתי את חבילת המזומנים ופנקסי הצ'קים הודיעו לי בעלי האתר שהם לא סוגרים עניינים ביום האירוע, יש זמן אפשר לסגור גם בשבוע הבא.  הם הטעינו אותנו בכמויות מזון לגדוד ושילחו אותנו המומים לדרכנו.  היום אירחנו שלוש משפחות שונות, בבוקר בצהריים ובערב ולא הצלחנו לחסל אפילו חצי מהשפע... 

מושלמים החיים.  ותודה לקהל המאזינים לפוסט הכי משעמם שהוצאתי עד היום.

לא בא לי לכתוב סיפור חדש למרות שכמה רעיונות מסתובבים לי בראש, מזה מסתובבים, ממש עושים לי נסיעות מבחן מטורפות במוח הקטן.  אפילו לא בא לי לבדוק את עמודי הטיוטה המתפוצצים מרעיונות שונים ומשונים מהם אפילו פוסטים גמורים שרק מחכים לחלון הזדמנות מתאים. 

אני רוצה לכתוב את הברכה לבני לרגל הבר מצווה וכאן כל כישורי הכתיבה נוטשים אותי.  איך לכל הרוחות אוכל לתרגם אף עשירית מהרגשות הגואים בי בכל פעם שאני מביט בו.  האהבה שלי כל כך מוחלטת, כה עזה, כל כך בלתי תלויה בשום דבר שהוא עושה או לא עושה, אפילו מנותקת לחלוטין מהעובדה שיש ואני כועס עליו, לפעמים.  איך אני יכול לכלוא במילים רגשות כל כך חזקים, אפילו בצבעים אני לא יכול לתאר אותם, לא בצלילים ולא בטעמים. 

איך אספר על האימה שאחזה בי כשהוא הלך לגלוש באבוב דווקא בזמן שהרוח מתחזקת והגלים מתקצרים.  איך אוכל לספר על הפחדים והדמיון המשתולל כשאני לא יודע היכן הוא או כשהוא לא מתקשר בזמן שסוכם.  והכי קשה, איך אוכל לתאר את כוחות הנפש שאני נזקק להם על מנת לתת לו לצמוח ולגדול ואף לקחת סיכונים.  הקושי שלי בלשחק אותה קול ורגוע כשליבי נעמד וקרבי מתהפכים.

אני אוהב אותו כל כך שזו החוויה החזקה ביותר אצלי בחיים, אני אוהב אותו כל כך שאני צריך כל הזמן לעצור בעצמי, לא לגונן עליו, לא לחנוק אותו, אני מנסה נואשות לשחרר אותו על מנת לקשור אותו אלי לעוד הרבה שנים.

הם רצו ללכת לשוק, לשנקין ולמצעד האהבה.  טוב, אני תמיד מוכן לפעילות משפחתית, לקחתי את בר המצווה ואת אחותו והלכנו לשוק ולשנקין וקנינו מכנסיים וחולצה וקנינו קצת מזה ומתנה לזו וחזרנו ואכלנו ליד סוזן דלל ולבסוף גם הלכנו למצעד האהבה.

העיניים כמעט ויצאו לי מהחורים, כל כך הרבה ברנשים וחתיכות, לבושות סקסי ופרובוקטיבי, נעות בחן ומקפצות, אלו מראות משובבי נפש ומרטיטי אבר.  המראות, המוסיקה הפועמת לי בעורקים וריח הים נישא באוויר, איזו חגיגה לכל החושים, גן עדן אמיתי.  טוב אז אני לא רוקד שלא לעשות בושות אבל מזה שמעתי.. הם רוצים לחזור הביתה וללכת לגלוש.

ניסיתי להתווכח על מנת להרוויח דקה או שתיים או שעה אך לשווא, הם נחושים בדעתם, לא רוצים להפסיד את הגלים.  אז חזרנו ומיד היא עם הספר והוא מזפזפ בטלוויזיה, עייפים מלקחת את הגלשנים.. כל כך עייפים.

שבת שלום לסובלים.