זהו זה... אהבות

שבוייה בסדרה של אורגזמות, תופסת גלים של התעלות גופנית ונפשית, ההורמונים משתוללים..  לעשות אהבה איתך, שאני מחבב, מוקיר ואוהב יש בו ממעשה של הערצה, סגידה ליכולת הנשית להגיע למרומים שאנו הגברים, לא יכולים אפילו לתאר לעצמנו, רק להביט ולהעריץ, ואולי מעט לקנא.

אני אוהב את הדינמיקה שבזיונים שלנו.  הראשונים כולם בסימן הלהיטות של שנינו והריכוז המוחלט שלך בתענוגות שאת חשה.  בהמשך, החוסר מתמלא, החדות של התשוקה שלך מתעגלת לכיוון אחר, האורגזמות באות עם פחות כאב ויותר עונג.. אני חושב.

הזיון האחרון בסדרה, את כבר שבעה, רכה וחמה בחום אחר מזה שאתו נכנסת לחדר.  עדין רטובה כולך, מוכנה לקראתי, אבל אין בך את הלהיטות המיוסרת והרעב המאכל.  עכשיו אני יותר פנוי להתרכז בכל טיפה של עונג בגופי, בכל פיצוץ אנרגיה שנאסף בזיונים הקודמים כשהטנטרה לקחה פיקוד והאביונה הייתה בראש ללא הסיום הרגיל. אני נע בתוכך בקצב המושלם עבורי, לרגע אין בי את הצורך לקרוא אותך ולהגיב, כולי מרוכז במה שהגוף שלך עושה עבורי.  אני אוהב כשאת עוצרת את מסע האורגזמות שלך ומביטה בי.  מתבוננת בעיניים היפות שלך, קוראת אותי בכפות הידיים ובירכיים הכרוכות סביבי, מתענגת על כל צליל שאני משמיע וכולך, גוף ונפש נעה בהרמוניה עם העונג שלי.  נתינה כל כך מוחלטת, את מעניקה לי מתנה ועוד אחת, תואמת אותי בצורה הכי מושלמת האפשרית וכשאני מגיע לשיא, ומצווה עליך לגמור עכשיו על מנת להעצים עוד יותר את העונג שלי, את מצייתת ומעניקה לי את הסיום המושלם לעוד מפגש של אהבה וזיונים.

בעצם זה רק היה סיום סדרת הזיונים, עכשיו יש לנו את הזמן בו אנחנו שוכבים, הגוף נוגע בלאות מתוקה של אחרי, הדיבור איטי וחרישי, אנחנו מצחקקים או מרכלים ודווקא עכשיו אנחנו מחוברים הרבה יותר חזק מכפי שהיינו כשאת אופפת אותי.

(פורסם בקפה) 

היום סוף סוף הגעתי לאימייל ולבלוג, עוד מעט גם אלך לבקר אותך ומעט אחרי זה אני מקווה שנדבר עוד בטלפון, יש לי הרבה לספר לך.  הפגישה הזו שהייתה לא מתוכננת ולא מאורגנת מראש הייתה כל כך שונה.  את במחזור כל כך משתוקקת ויחד עם את עצובה, מתביישת, חוששת שמא אני לא ארגיש בנוח וזו לא האמת, לא כך היה.  אני דווקא רציתי אותך ברמות שקשה לתאר, ההתרגשות של פגישה רק מפני ששנינו משתוקקים באותו זמן ולא יכולים או רוצים להתאפק, לא חשובות הנסיבות לא חשובים לוחות זמנים או תכניות.

אהבתי שפתחת לי את הדלת למטה, הייתה לזה משמעות עבורי מעבר לדלת נפתחת.  לראות אותך עומדת סמוקה מהתרגשות, מתנשמת וחזך המפואר עולה ויורד בריקוד של אהבה והתרגשות.  איך נסחפת בין זרועותיי כאילו היה זה קסם ואת שנייה אחת לפניי עם חיוך ושנייה אחר כך את תואמת כל איבר מגופי בגופך הנפלא, כל כך מעוררת אותי.  רציתי אותך שם, על המדרגות, רציתי להפשיל מכנסיים ולהרגיש אותך כבר שם, פועמת סביבי בהתרגשות ובפחד ובתשוקה ללא גבולות.  מי יודע, אם לא היית במחזור או כל כך ביישנית, בוודאי היינו טועמים כבר שם.. בחדר המדרגות.

חששת שמא לא אוהב להיות איתך במחזור ומאידך היית מוטרפת מתשוקה למגע של עור על עור, לחגיגה של חושים לטירוף של רגשות.  במהירות התפשטת ולא היה קשה לי לשכנע אותך שלמרות המחזור אנחנו יכולים ליהנות איש מרעותו.  אהבתי את הקלות שבה נענית לי, פורשת מגבות ונפתחת לקראתי כל כולך, מכף רגל ועד חיוך מרוגש ומתיקות של לחישות.  הפעם לא נעת כהרגלך, לא קפצת ממקום למקום, לא שינית תנוחה כל חמש דקות ואפילו כשהיינו איש ברעותו זזת פחות מהרגיל, הרגשת נבוכה מעט ועצורה בגלל המחזור אבל מאידך.. התנועה האיטית של קצה האיבר שלי שנכנס ויוצא לאט לאט, מסתובב סביב בעדינות חוקר אותך לפני ולפנים וידך נורתה אל פיך לא מצליחה לחסום את הגניחות המרוגשות, את הלחישות, את "אתה לא יודע מה אתה עושה לי", את כל ההנאות.

מצחיק עד כמה הניסיון לעצור דווקא ריגש את שנינו עוד ועוד, כמה כל תחושה התעצמה, הוכפלה עד כי הייתה לחגיגה של חושים התפוצצות של תחושות נפלאות.  ריגושים שהגיעו בגלים של חום על גוף של משי, שדיים נפלאים ורגליים כרוכות סביבי, לא משחררות את האסור שרק רצה להישאר כך לכוד לתמיד.

"אתה כמו גל שסוחף אותי כולי, גוף ונשמה" היא אמרה.  ואם לא הרכות במבטה והחיוך שעל שפתיה, הייתי נבהל שפגעתי בה.

שוכב במיטה,

הזין שלי עומד.

אני לא חרמן, לא

משתוקק במיוחד.

אבל בכל זאת,

הזין שלי עומד.

אין לי ספק, כי

הזקפה הזו ממך,

בי בתוכי את נמצאת.

תשוקתך מהדהדת,

מתעצמת וכובשת,

את מה שהיה שלי.

אני אוהבת את המָרְאָה שלי

במָרְאָה שלי השדיים שלי מושלמים

נעים בקצב כשאני מעליו או מתחתיו

רכים, עגולים וחמים למגע

הם מושלמים...

מושלמים למציצות לשונו

כי יש בהם עבר של הנקות

אני אוהבת את המָרְאָה שלי

במָרְאָה שלי הישבנים שלי מושלמים

כמו ישבן ברזילאי

לא רואים שהם התרחבו והתרככו

הם מושלמים...

מושלמים להצלפות השוט

או לטביעת כף יד חמה.

אני אוהבת את המָרְאָה שלי

במָרְאָה שלי הבטן שלי מושלמת

היא שטוחה ושרירית

לא רואים בה את הקפלים

היא מושלמת...

מושלמת לרגשות

כי יש לה עבר של הריונות.

אני אוהבת את הרגליים שלי

הרגליים שלי מושלמות

כמו רגליים של דוגמנית

הן מושלמות...

כי הן נושאות אותי אליו...

אל המָרְאָה שלי.

אני אוהבת את המָרְאָה שלי

כי מולה אני אישה...

האישה הכי יפה בעיר.

למָרְאָה שלי קוראים הנץ.

כל הזכויות שמורות... שיר זה אינו שלי.

בשעה 14:30 בצימר,

צעיף, שוט, נרות ושתיה.

דאגי לחדר וסמסי מספר.

על הרצפה, 4 עירומה.

עיניים כסויות, פנים לכניסה.

הדכדוך גבר מיום ליום, היא הרגישה איך הוא עולה בה כמו גאות בחוף איטי.  כמעט ולא מורגש אבל בלתי ניתן לעצירה.  דכדוך שפורט על נימי הדיכאון ובאחת הפך לכזה ובמלוא עוזו.  שכבה במיטה פוחדת לזוז, כאילו כל תנועה עלולה להפיל אותה לרצפה שליד המיטה ולנפץ אותה לאלפי רסיסים.  כולה עטופה בדיכאון שהיה תמיד וצמיד יהיה כאילו כל החיים האחרים אינם ולא כלום.  רק ממשות אחת היא מצליחה לחוש הכאב העצום שאוחז בה מהבטן לעורף ולראש.  לאט לאט התכווצה לתנוחת עובר, מחבקת את רגליה על מנת לשמור על עצמה קיימת.  היא הרגישה כאילו כל כולה תלויה בחוט השערה ואם תאבד אותו תימס לכלום ותעלם.

צלצול הנייד חדל לשנייה וחזר, עוד יותר חזק ממה שהיה קודם, הפסיק לשנייה ושוב חזר במין מעגל שבתחילה השיק למעגל הדיכאון בו הייתה, כל צלצול מחדיר משהו מעבר לעננה הסמיכה שהקיפה אותה, כל צלצול כמו קרן אור החודרת ערפל סמיך עד שניתקה בלי כוח מעצמה והושיטה יד לטלפון.  היא שמעה את קולו אך לא הייתה מסוגלת להבחין במילים, רק הטון היה כמו גלגל הצלה שהושלך לטובע.  היא נאחזה בקול והרגישה את ענני הדיכאון מתפוגגים עוד מעט.  הכוח שלו חילץ אותה מהרגשת השבירות שלה, היא שוב חשה כממשות אחת מאוחדת ולא כמו אוסף חלקיקים אקראי.

דחיפות נשמעה בקול שלו ובבת אחת היא החלה לא רק לשמוע את הקול אלא גם להבין מילים, משפט ואז השתחרר גרונה החסום והיא ענתה לו בהיסוס. היא אמרה לו 'כן אדוני' ולא היה לה מושג איך, אבל היא ידעה שאם תעשה את כל מה שיאמר, תבוא גאולה מהכאב.