זהו זה... אהבות

לפי סדר כרונולוגי, הייתה תאונה אחת עם רכב דו גלגלי ללא נזק לכלי ועם פציעות שטחיות אך מעצבנות ברמות אצלי.  לאחר מכן הייתה תאונה עם מטוס ביצ'קרפט שכור, נזק של כמה אלפי דולרים למטוס ואצלי, אפילו הגאווה לא נפגעה.  התאונה הבאה הייתה עם המטוס הראשון שקניתי, ריסקתי אותו לנהר ואני והנוסעת שלי יצאנו רטובים, איבדתי את העדשות שלי, כך שאחרי טיסת הצ'ארטר לשדה התעופה ממנו המראנו, היא נהגה חזרה, אבל המטוס, טוטל לוס שחבל על הזמן.  התאונה הבאה הייתה אף היא עם המטוס שקניתי מכספי הביטוח של המטוס הראשון, הייתי עם שותף שלי והיה נזק קטן למטוס וגדול לגאווה שלנו, ללא שום נזק פיזי.  למותר לציין שתיקנו את הנזק והמשכנו לטוס במטוס ההוא עוד הרבה שנים.  רק כשמכרנו אותו, הזהרנו את הקונה שהמטוס קשה מאוד לנחיתה, רגיש ומצריך הרבה אימונים על מנת להיות מסוגלים להנחית אותו בצורה חלקה ומקצועית.  מקץ כמה שבועות, הקונה התקשר אלי ורצה לקנות גם את מצנח החירום שלי, שאלתי אותו על הנחיתות והוא ענה לי שהגלגלי המטוס לא היו מכוונים כראויי, הוא כיוון אותם (אליינמנט) ומאז המטוס נוחת בקלילות וללא מאמץ.  הרגשתי ממש מטופש, אבל נחזור לענייני תאונות.

התאונה הבאה הייתה עם אופנוע בארה"ב במהלך טיול אופנועים קסום בהרי האפלצ'ים.  נזק קטן לאופנוע ואני, פורקתי לגורמים, ברזלים ופלטינות (בעצם זה טיטניום אבל מה זה משנה) פגיעות בחוט השדרה, וכאבים שעד היום לא מרפים.  לקח לי כמעט שלוש שנים עד שקניתי אופנוע חדש ומיד, תוך חודש הפכתי אותו באיילון, כמה אלפי שקלים, ופציעות שטחיות לבעל האופנוע המבויש מהטעות הטיפשית שעשה.  בתאונה נוספת, נכנסתי במי שעצרה לפניי והתהפכתי, היות והצלחתי לעצור כמעט לחלוטין, לא היו נזקים לאופנוע או לרוכב הגאה ששתה בקבוק מים והמשיך לעיסוקיו כאילו לא קרה דבר. 

ואז הגיע יום שישי אחד.  נסעתי לבילוי הרגיל, בריכה ולאחר מכן הקניון שליד המרינה, לישיבה מהנה בבית הקפה וביאכטה מביט בנשות ישראל היפות המסתובבות במקומות יפים במיוחד.  אני יודע שזה נשמע מעט פלצני אבל זה בדיוק כפי שזה נשמע, בית קפה ואחרי זה יושב על הסירה עם עיתון,  מברך חברים ומוקירים, נותן לתנודות להוביל אותי אט אט לסיאסטה ההכרחית.  אבל זה לא מה שעליו רצית לכתוב, עסקנן בתאונות ולא בהנאות, בפוסט הזה לפחות.  כפי שכבר כתבתי לפני הסטייה מהדיון, נסעתי לתומי בשדרות רוקח בת"א, מאיץ לעקוף בנתיב הימני את המשאית והתנועה הכבדה שבשני הנתיבים השמאליים ואז, ממש מולי, במקום שאראה מכונית נוסעת קדימה, שאוכל לעקוף בקלילות, אני מבחין בשבריר שנייה במכונית שמהבהבת שלל צבעי אדום ולבן, כן כן, היא נוסעת בהילוך אחורי, לקראתי.  לחצתי על הבלמים וידעתי שבחיים לא אוכל לעצור, הגלגל הקדמי החל להתנודד בחוזקה מצד לצד, האופנוע הזה לא תוכנן לעמוד בכאלו בלימות אלימות, מעוצמת הבלימה האופנוע החל לאבד שווי משקל, דחפתי את עצמי מהאופנוע שהתהפך וננעץ ברווח שבין המכונית לכביש, וזו עוד המשיכה וממש עלתה עליו.  אם הייתי נשאר יושב במושב האופנוע, הייתי נהרג מיידית בין פטיש האופנוע לסדן המכונית.  אבל כפי שכתבתי קודם, בשבריר שנייה, הדפתי את עצמי מהאופנוע, החלקתי על הכביש על הצד והגב מרחק של כעשרה מטר, מבצע את מה שהייתי צריך לעשות עם האופנוע, עוקף את אותה מכונית.

שכבתי על הגב, מניע יד ימין, יד שמאל, מסובב את הראש ומניע רגלים ואז קמתי במהירות לכיוון המדרכה לפני שנהג גאון אחר יעלה עליי ויסיים את המלאכה.  אין ספק שטעיתי, נכנסתי לעקיפה מימין במהירות וללא שדה ראיה, גם במקום לנסות ולחפש נתיב מילוט (מה שכל הזמן משננים לנו בקורסי רכיבה מתקדמת) תקעתי עיניים במכשול וניסיתי לבצע בלימה בלתי אפשרית.  מצד שני הגבתי נכון בזה שהדפתי את עצמי מהאופנוע, החלטה מהירה, החלטה אינסטינקטיבית בעקבות ניסיון לא מועט, החלטה שבדיעבד הצילה את חיי.

ארבעה אנשים היינו צריכים על מנת להרים את חלקה האחורי של המכונית ולחלץ את האופנוע הלכוד בינה לבין הכביש.  האופנוע מרוסק ללא היכר, מיכל הדלק נראה כמו אקורדיון סגור, הבולמים הקדמיים.. מי יודע, המכשירים והפנסים מרוסקים לחתיכות והרדיאטור נראה אמנם כמו פרצל, אבל למרבה הפלא לא נזל. צמות חוטים חשמליים מעוותות וקרועות, אפילו המושב שלי שננעץ במפלט המכונית, קרוע ומחורר. 

ואני, בעל האופנוע, יצאתי עם כמה פצעים שטחיים בלבד.  מה לומר, ציוד המגן שלי עשה את פעולתו הברוכה, המעיל נקרע לגזרים, הכפפות הקריבו את חייהן הקצרים שלא לדבר על הקסדה ששמרה את מה שהיה בתוכה ארוז באריזה המקורית.  בקיצור, אם מי מכם מכיר רוכב אופנוע, קטנוע או טוסטוס שרוכב ללא ציוד מגן, אמרו לו בשמי שהוא עושה שטות שכן אם לא הייתי מוגן, בטח היה חצי מעורי מתקלף מהשפשוף עם הכביש, שלא לדבר על תכולה של גולגולת אחת הצובעת את הכביש באפור.

סיכום זמני; חמש תאונות עם כלי רכב דו גלגלי, שלוש תאונות עם מטוסים, ביחד שמונה ואני אפילו לא חתול.  אני שואל את עצמי אם לא כדאי להפסיק לקחת סיכונים. 

במחשבה שנייה, הרי הרשימה לוקה בחסר שכן צריך להוסיף גם שתי פציעות שנבעו מהעובדה שיש לנו כאן במדינה צבא ועברתי מלחמה או שתיים.  יותר מזה, נזכרתי הרגע גם בשתי 'תאונות' עם יאכטות אבל אלו היו ממש קלות, נזק יחסית קטן ליאכטה (שריטות מתחת לקו המים).  פעם אחת במנהטן, על הסלעים ליד פסל החירות בהפלגה הראשונה בה הפלגתי לאחר שרכשתי את היאכטה.  להפלגה ראשונה זו הזמנתי (ביצים מפלדה או סתם טיפש) שתי אורחות.  אם ובתה, שתי חתיכות מדהימות שביקרו במרינה בה עגנתי.  הבת שחרחורת עם שדיים ענקיים והאם בלונדינית ומבורכת פחות מבתה.  שתיהן בביקיני לוהטים ומעוררים, השתרעו להן בשלווה על הסיפון, מצמצמות את הביקיני על מנת להגיע לשיזוף אולטימטיבי.  ממש לידי הן שכבו וקשקשו על נושאים שמשום מה אני לא זוכר במפורט.  בשתיהן חשקתי ואף אחת לצערי, לא זיינתי (אולי בגלל שלא בטחו בי כסקיפר, לאחר הסיפור עם הסלעים).  הפעם השנייה הייתה על ריף אלמוגים באי טרופי אקזוטי צפונית להונדורס.. אבל את אלו כאמור, אני לא סופר.

ובמחשבה שלישית, הרי הרשימה לוקה עוד בחסר שכן צריך להוסיף גם הפציעה כשהייתי לא רק הולך רגל אלא גם ילד בן 10 וראיתי משהו שמשך את תשומת ליבי כל כך, שירדתי לכביש מבלי משים ומכונית כמעט ופירקה לי את הברך..   נו, מה שחשבתי לשמונה תאונות הפך לתריסר עגול ומיד לאחר מכן לשלוש עשרי תאונות באוויר בים וביבשה..  אם כך, אני לא חושב שאפסיק לקחת סיכונים, אמשיך לי לחגוג לקראת התאונה הבאה וגם זו שאחריה ואחריה רק שאוכל להמשיך ולעשות דברים מהנים ומעניינים גם אם הם כרוכים במעט סיכונים (ואם חייבים אז גם תאונות פה ושם, במיוחד כל עוד אפשר לספר עליהן.. ולצחוק).

יום שישי אחד, לפני כמה שבועות, ישבתי בקניון במקומי הרגיל, בבית הקפה על הכיסאות הגבוהים, עיתון לפניי וקפה.  זה רק תירוץ כמובן כי לא העיתון מעניין, וקפה אני בכלל לא אוהב, אלא שזה המקום בו עוברים אנשים ואני, אני אוהב להביט באנשים (ובנשים) העוברים ושבים.  באותו בוקר, ראיתי אישה מבוגרת, כבת שישים ואולי מעט יותר, הולכת עם בתה, עוצרת מידי חנות עד שנעמדה ממש מולי, בוחנת שעונים בחנות של סאב.  הבת, עם אוזניות אייפוד לאוזניה, הבעה בוהה משהו על פניה כשהיא משחקת עם האייפוד, כנראה מחליפה שירים או סתם מעבירה את הזמן.  תמונה די שגרתית אצלנו בקניון אלא שמשהו משך את תשומת ליבי, משהו לא התאים, דבר מה לא היה רגיל ביחס בין שתי הנשים.  הנחתי את העיתון, והבטתי שוב בבת, שהתרפקה על אימה, וזיהיתי משהו ילדותי בבת למרות שהייתה בטח בשנות השלושים לחייה.  הבת חייכה אל האם וזו ליטפה אותה בהיסח הדעת, ממשיכה להביט בשעונים.  הבת חזרה לשחק באייפוד, עדיין נלחצת לאימה כמו ילדה שמחפשת ביטחון במקום בלתי מוכר.

חשבתי לי כמה שנים מעניקה האם הזו ביטחון לבת שהייתה קטנה וגדלה ועדיין היא קטנה. אלו תעצומות נפש צריך או שמא זה פשוט בא וגדל עם הזמן.  אני מכיר אישה כזו, גדולה מהחיים למרות שבעצם היא די קטנה, כך שהרגשתי קירבה מסוימת לאישה שמולי ולבת שלה.  הרגשתי כאילו אני מכיר מעט את מה שעובר עליה גם, כשהכל נראה טוב ומתאים.  חשבתי על מה יהיה אחרי מאה ועשרים, מה הפתרונות שאפשר להציע לבת כזו, ששואבת את בטחונה מהתרפקות על האם.  הרגשתי רצון עז לעשות משהו מלווה בהכרת האימפוטנטיות שלי.  חזרתי לעיתון אבל המראה הזה נשאר בי. 

כך זה התחיל, עם האופנוע החדש והיפה שלי  Suzuki SV650

אני לא ממהר לשום מקום.  גם כשאני נוסע 150 קמ"ש בתנועה שנוסעת רק 120 קמ"ש אני לא עושה את זה כי משהו מחכה לי או שאני מאחר לפגישה חשובה עם משקיעה.  אני פשוט אוהב לנסוע מהר.  לנסוע מהר בכביש ריק כל אחד יכול וכמובן שהסבירות לדו"ח די גבוהה.  לעשות סלאלום במהירות גבוהה בין מכוניות נוסעות זה מרגש וגם לא נותנים על זה נקודות כי מי כבר יכול לתפוס את מי שנוהג כך.

התאוצה האדירה של האופנוע היא כמו זריקת אדרנלין, המהירות עם שאגת המנוע הצווח במהירות הקרובה לתחום האדום, מוסיקה ערבה לאוזניים צמאות.  רעש הרוח החודר את הקסדה (היקרה וה'שקטה') הוא סם ממכר שמצריך מנות גדולות ותכופות על מנת למנוע את הקריז.

משעשע אותי לראות את אלו שמביטים בי במבט סלחני ברמזור.  הרי לפני רמזור אחד, האצתי ביבבת מנוע בסל"ד מיירבי והשארתי אותם הרחק מאחור רק על מנת שיגיעו אחריי לרמזור הבא בו נשוב על מה שעשינו מההתחלה.  מבט סלחני ואני פשוט מרחם עליהם.  הם לא יודעים את הריגוש שבהאצה הרבה יותר חזקה מכל פורשה או מכונית על.  0-100 קמ"ש בפחות משלוש שניות אלו כוחות ג'י שכמעט ומעלפים את מי שאינו רגיל בכך, זו האצה מטורפת, גלגל עליון עולה מעט לאוויר, הגוף רוכן קדימה, המנוע שואג ורוטט ואני מרגיש כל כך חיי (עד התאונה הבאה יהיו אלו שיאמרו) אני כל כך שמח שיש עוד ריגושים בעולם.

בעצם אני לא בטוח איזו מהרכיבות מרגשת אותי יותר, הרכיבה על האופנוע או הרכיבה עליה אבל בדבר אחד אף היא לא יכולה להתחרות באופנוע, כוחות הג'י שהיא מפעילה, נמוכים וממוקדים במקומות אחרים ובקיצור, אין מקום להשוואה זה טוב וזה טוב ואני לא אוותר על אף אחת מהרכיבות כל עוד אני יכול.

כשאני רוכב מהר וחלק בין מכוניות יש סוג של נהגים שמרגיזים/מצחיקים אותי כל פעם מחדש.  כולנו מכירים את הנהגים ה'מאוהבים', אלו שמגיעים למסלול השמאלי בפרץ של נטילת סיכון ועקיפה במהירות האדירה של 90 קמ"ש.  אלו משהגיעו למסלול השמאלי, מתאהבים ונשארים בו זמן ארוך למגינת ליבם של נהגי המכוניות בשיירה הארוכה שמצטברת במהירות מאחורי המאוהבים.  לי כמובן שאין הם מפריעים שכן אני עוקף אותם במהירות מימין וממשיך הלאה עד המאוהב הבא.  אבל יש בין המאוהבים זן אחד מיוחד במינו.  הנהגים מהזן המיוחד 'המושכים' אלו מקיימים את כל התכונות של המאוהבים עם תוספת אחת קטנה.  אהבתם למסלול השמאלי (או לכל מסלול) כל כך גדולה שבדרכם חזרה למסלול ממנו יצאו (במקור, לפני הרבה ק"מ ועוד יותר הרבה נהגים אחרים עצבניים) ובכן בדרכם חזרה הם משתהים על הפס המקווקו המפריד בין המסלולים.  במילים אחרות, הם מאותתים ימינה, מתחילים לעבור למסלול הימני או האמצעי ונתקעים על הקו המפריד בין המסלולים.  כאן הם יוצרים בעיה קלה עבורי שכן קשה לי להחליט אם לעבור אותם משמאל או מימין.  אני מצפה שהם יפנו את המסלול השמאלי אבל לך תדע כמה זמן יהיו תקועים וכנ"ל גם לגבי המסלול הימני.

בעצם, את מרבית נהגי המכוניות אני רואה כאויבים הזוממים להרוג אותי.  אני ממש חושש כל הזמן ולכן מביט בנהגים טוב טוב על מנת לתפוס בזמן את אלו שמטים את הראש לקראת פניה שהם מבצעים מיד וכמובן ללא איתות, אלו שרק מחכים לעבור מסלול בפתאומיות, ממש לפניי (סומכים על הבלמים שלי) או בשנייה שאני עומד לעקוף אותם.  אני חושש ולכן אני ממוקד לחלוטין בנהיגה, לא מדבר בטלפון, לא מקשיב למוזיקה (חוץ מהמנוע כמובן) רק מביט קדימה בתנועה ומתכנן איך להימנע מהנהג שמחזיק טלפון ביד אחת, סיגריה בידו השנייה ומכוניתו נעה ונדה כמו שיכור ממש לפני שהוא נופל מהמדרכה.  הנהגים היחידים שאני מעריך הם אלו שמתחשבים, שרואים בך נהג עמית עם הזכות לחיות אבל אלו בטח נהגי רכב דו גלגלי שנענשו על משהו רע שעשו בגלגול קודם ונידונו לרכיבה במכונית.

אני אוהב לנסוע בשוליים ולראות את אלו שאמנם יושבים במזגן אבל הם יושבים ויושבים ואני עוד כמה דקות מגיע ולא רק שלא בזבזתי את זמני בעמידה בפקקים אלא אפילו נהניתי מנהיגה מאתגרת ומהמחשה שהבסתי את הממסד, זה שדן אותנו לאותם פקקים בעבור בצע האגרות הנגבות חדשות לבקרים.

בפקקים אני 'אוהב' במיוחד את אלו ה'עומדים' אלו שעוצרים על הקו המפריד בין המסלולים, אלו הם נהגי טוסטוסים מתוסכלים שמשוכנעים שה-SUB הענק שרכשו יכול לעבור בין טורי המכוניות ולהשתחל קדימה, זה רק עניין של זמן וכמובן מיקום הרכב בין המסלולים.  אלו,ויש בינן גם הרבה נשים, מאלצים אותי לעבור בין הנתיבים במקום לנסוע ישר בין המכוניות העומדות ונפנף לשלום לפריירים העומדים בפקקים.

הכי אני אוהב לראות בפקקים את ה- SUBים הענקיים האלו עומדים, אישה קטנה נוהגת ברכבים המיותרים הללו, או גבר קטן או בעצם גם גבר גדול או בקיצור, למה להפלות, מצחיק אותי כל אחד שנוהג במפלצות הבזבזניות הללו, אוסף של גברים עם זין קטן ונשים עם חוסר ביטחון עצמי, אחרת איך אפשר להבין שעל פני האדמה עם אוצרות הטבע המדללים שלה, הם מצדיקים בזבוז משאבים ששייכים בעצם לכולנו.  בזבוז של דלק ואנרגיה לייצירת ובניית המפלצות המכוערות הללו רק על מנת שראש זין (dick head) עם חוסר ביטחון עצמי ייסע ברכב שבפיליפינים מסיע 25 עובדים.  כאן הוא יושב לו לבדו, כל המושבים הריקים סביבו ומה הוא חושב לעצמו, האם באמת הוא חושב שזה עושה אותו יותר?! משהו יותר...

שבת שלום ונסיעה נעימה לכל הקוראים, גם אלו שעזבו אותי בשאט נפש לאחר שקראו את הפוסט הזה העצבני.  אני הולך לרכב על האופנוע בהרי ירושלים ונראה מי ייהנה יותר.

חזרתי מביקורת בבית החולים, בדיוק חצי שנה אחרי תאונת האופנוע שהייתה לי בארה"ב.  הרופא היה מרוצה מהאיחוי ושיקום התנועה בירך, החמיא לי על העבודה הקשה והתרגילים שעשיתי בחמשת החודשים האחרונים, ופתר את הכאבים שעדיין יש לי כלא רציניים, (נראה אותו מזיין כשגמד שפל תוקע פגיונות בירכו.. אבל הוא הרי בריא).

אחרי שהתלבשתי, הוא אמר לי שלמזלי הרב לא איבדתי את הביצים בתאונה הזו, שכן המכה האדירה שקיבלתי בחלקו התחתון של הגוף (שני שברים בעצם הירך, שבר בחוליה התחתונה של עמוד השדרה, שני שברים קטנים ושלושה סדקים באגן) אם הייתה באה מזווית שונה במעט, הייתה גורמת לי גם לאבד את הביצים.

כשיצאתי חשבתי, אולי דווקא החמצתי הזדמנות לצאת ממעגל החרמנות, לא לזיין יותר, להיות חופשי מהיצר שמאז בגרותי מנחה במידה רבה את חיי.. התקשרתי לחברה וותיקה, וביחד הגענו למסקנה.. שהיה לי הרבה מזל, תודה.

החלטתי לקחת פסק זמן

קראתי כמה מהפוסטים שכתבתי רק לפני כמה חודשים ושמתי לב שאיכות הכתיבה שלי השתנתה.  הסיפורים קיימים, המבנה נכון ועקבי, הטוויסט לרוב מעניין, אבל איבדתי את התנועה, אני לא רואה את זרימת מי הנחל עם אדווה רכה, את תנועת השיבולים האחידה עם הרוח הקלה.  אני מזהה מערבולות, כיוונים משתנים, חוסר אחידות.  בקיצור אני לא מרוצה מהכתיבה שלי לאחרונה, פחות רומנטית, יותר הזויה.

החלטתי לקחת פסק זמן, ולא רק מהכתיבה..

ואני יורד לברך ימין (הטובה), ידי מושטות אליכם ידידי, אהובי ואהובותיי, אני מודה לכם עמוקות על העושר והאושר שהענקתם לי בחודשים האחרונים.  הייתם מקור כוח, עוצמה וחוכמה ש..די כבר עם ההשתפכויות.. נשיקות.

אישה יפה, באישיותה עוד הרבה יותר ממראה

זאזי שאם היה.. היה אהובי,

מקוקו, טונות של אנרגיה, חתיכה.. חכמה ורגישה

אמזונה, הלוחמת המעודנת המגלה את עצמה וכוחה

Pussycat, על מה שעשתה וכתבה והראתה שיש חיים גם אחרי גיל 25

שרון, שלמרות הקשיים מוצאת את הכוח לתרום לאחרים

וויני שמגלה מעבר לאישה הסקסית עד טירוף – את זו החושבת, ההוגה

wind* המתוקה, מחמל נפשי, שאני מאחל לה שתבנה לה חיים נפלאים מחדש

via gra שאני מאחל לה למסד את יחסיה, ולשמור על הלהט והתשוקה

סברינה שתמיד "ידעה" את סיפור הזיון המתאים לעודד ולהלהיט את רוחי וגופי

חשמלית ושמה תשוקה, שתמצא את התשובה

מגדלנה, במסע נפלא משלה (עו"ד..) ותומכת ומחזקת ובהצלחה עם הדירה

בועז שביקר והעיר ותיקן - תודה

רבנית, אישה אחת פנים רבות לה, ומעניינות כולן

דארלינג, כשמה כן היא יקירתי ויקירתנו 

החיים הם סרט הודי, וכף לזו שחייה אותם

עמית המכשף שכותב וכותב ומרתק

המלוכסנת הרחוקה שכה העשירה את חיינו

Pema, מאשיות ישרא שביקרה והעירה

מוזטל, שמצא את הזמן לשלוף ראש מבין ירכי השמנה ולכתוב לי

mamakorage שתמיד קיוויתי למשהו...

יונתן ליפשיץ, שביקר חטופות, וחבל

רוח ים, חלקתי איתה יותר משידעה

דונה, שהשתתפה, וידעה להידלק ולהדליק בתגובה

J.S. נסיעה טובה

אנונימוס, שנפגשנו בכמה וכמה בלוגים

צמח בר, שתמשיך להיות מוגנת

אותה אסנת, שגם פרשה או אולי אף היא רק לקחה פסק זמן

רחל, שלצערי נמוגה לפינתה

n lee שביקרה וכתבה ואהבתי אותה

sapra הקטנה שעוד תגדל ותפרוץ ותהיה אגדה

ועוד רבים אחרים שפגשתי חטופות והשאירו את חותמם על חיי.

ולסיכום קצר, שיפור משמעותי חל במצבי (חודשיים לאחר התאונה), ואני כבר רואה את האור בקצה המנהרה.  פחות כאבים, שינה בריאה וכמובן המשפחה כולה ביחד, כמה נפלא.  ויותר מזה, אני מרגיש שחלים בי שינויים, ולא רק בי, אלא גם במשפחה, נסיבות חיצוניות מנתבות אותנו לכיוונים חדשים, מרתקים ואני רוצה לחוות את הכל במלוא חושיי, לבלוע הכל עד עמקי נשמתי, אל כולי...

להתראות

זרקתי את כל התרופות נגד כאבים, וגיליתי שלמרות שאננות הרופאים, פיתחתי תלות (לאחר 50 ימי שימוש) בסמים הקשים שנתנו לי, כולם על בסיס מורפין.  ימים קשים של טיהור הכימיקלים מהגוף, מלנכוליה שלטת, דמעות ללא סיבה נראית לעין, וגלים של כאבים, חשופים ושורפים ללא מגן הסמים.

מצאתי נחמה בהקלטות מהסרט "בוואנה וויסטה סוציאל קלאב"  Buena Vista Social club וביחוד משיריו הנפלאים של Ibrahim Ferrer  וזה אחד האהובים עלי, קודם התרגום לאנגלית ולאחריו במקור, בספרדית של קובה. 

אחד הסרטים הרומנטיים ביותר שאי פעם ראיתי, מתוק, מתובל בהקלטות מדהימות של מבחר הנגנים הטובים של המאה הקודמת (1996).. ובקיצור, ראיתי אותו כשבע פעמים ואני וממליץ עליו בכל פה.

 Please leave, don't torment me.

Etch our farewell on your mind.

That evening is over now when,

drunk with kisses, you gave me everything.

Flood of kisses, storm of love

interminable desire to join our lives.

And in spite of it all, our parting was my death;

my dreams died

and they won't return if we can't

re-live our last date

of love.

Nauestra Ultima Cita – Armando Medina (Bolero)

Vete, por favor, no me atormentes.

Grabate en tu mente nuestra despedida.

Ya no queda nada de la cita aquella

en que, ebria de besos, me lo diste todo.

Diluvio de besos, tempestad de amor,

ansias incontiables de unir nuestras vidas.

Y a pesar de todo, partir fue mi muerte;

murieron mis ilusiones

y no resucitan si no vuelve

aqueilla, nuestra ultima cita

de amore.

A World Circuit Production, LC 02339, WCD055

הללויה, זה קרה

העולם מקסים

החיים יפים

תודה