זהו זה... אהבות

לכתוב, לחצוב 

לא יודע איך או מה. 

מחשבות ורגשות גואים,

עד חסם שיכור משפע,

מוצף גלים, משונים. 

שברי מחשבות, רעיונות,

נטרפים, נשברים בעשר,

כמהים לתמונות ודימויים

אך בטרם יתעצבו, ואינם

אחרים באים הורסים.

מלודיה הרמונית, נסערת

לב הולם, מקצב משתנה

סירנות מגבילות חיים

ושיח אדישים נשמע

כאילו והיה, מציל חיים.

מכיר המון, המתים

עולם מושך, עבותות

תסיסת מק ורקב

באה בצוק העיתים

עד שלווה נצחית.

לא אלך בדרך זו,

לא אשמע.

גם לא בשביל.

אולי רק משעול צר

בינות האיומים.

מחיש צעדיי, רץ

דוהר אוויר שואף,

כוכבי ריאות בוהקים

מה שלעולם אשיג

גורע ונגדע בהיקף.

אנשים חיים על פי מקצבים ואלו שונים מאדם לאדם.  היום היה לי שיעור יוגה, בסוף השיעור אמרה לנו המדריכה לשכב על הגב ולהרגיע את הגוף, חלק גוף אחר חלק, משריר כף הרגל ועד שרירי הפנים.  וכך ניסיתי להרגיע את זרימת האנרגיה המתפרצת בגוף שלי וחשבתי שמה שלה הוא בטח דקות ספורות, נראה לי כנצח, כי אנחנו חיים על פי מקצבים שונים.

כשהייתי טס מניו-יורק לעשות עסקים בפלורידה,  דבר שהייתי עושה כמה פעמים בחודש, תמיד הפליא אותי קצב החיים הדרומי, אני הייתי מדבר בפגישה ומצפה לתשובה וזו הייתה באה לאיטה, שקולה ומדודה ולקחה זמן שנראה לי כנצח.  תמיד הרגשתי שאת אותה עסקה הייתי סוגר בניו-יורק במחצית הזמן שלא לדבר על כך שחשבתי את האנשים בפלורידה למעט מפגרים.  אבל לא כך היה, הם פשוט חיו במקצב חיים אחר מזה של ניו-יורק.  עם הזמן התאהבתי ועברתי לפלורידה, לא בהכרח באותו סדר וגם זו לא הייתה הסיבה אבל לא רציתי יותר קור, רציתי שמש וחום וקיבלתי בין היתר, גם מקצב חיים אחר, הרבה יותר איטי ומדוד, סופר את הרגעים החולפים בחיוך ולא בשטרות של ממון. 

אז למרות שבגופי קוצבים החיים בקצב טרופי חם, מהיר ולוהט, למדתי ליהנות גם מהמקצב האחר, מהאיטיות שבקצב החיים סביבי.  למדתי לחיות עם סתירה קצבית שלמעשה היא זו העומדת ביסוד הג'אז.  אולי זו הסיבה שתמיד אהבתי את סוג המוסיקה הזה.

צולם ביום חול בסוני אריקסון החדש שלי

Ray Barretto ניגן עם קבוצת הנגנים המוכשרת שלו ולמעלה בראש נהניתי עד מאוד, יותר השפעה של ניו יורק ג'אז מאשר ג'אז לטיני, הזכיר לי את הימים והלילות שביליתי במועדוני הג'אז בניו יורק, שנים ארוכות של מועדונים קטנים וגדולים, הרבה סמים ומוסיקה נפלאה, קשה, מודרנית וחוצבת בלב.

עכשיו, אולי בגלל שמטבע הדברים אנחנו גדלים ומתפתחים כמו גם הטעם שלנו והדרישות שלנו מהמוסיקה, עכשיו ריי נגע לי בראש אך הותיר לי את הלב במקומו פועם כדרכו, ללא היתד הלוהטת שננעצת לי בנשמה עם המוסיקה הלטינית שאני כה אוהב.

הרגשתי כמו אישה בשלה, חושנית ומנוסה שמתנה אהבים עם מאהב יפה, מוצלח וכישרוני אשר משום מה פורט על גופה בכישרון בל יתואר ומביא אותה כמעט עד האורגזמה המיוחלת אך בשנייה האחרונה משהו מתפספס והיא כל כך נהנית, כל כך זורמת עם אהבתו מתמסרת לתחושות המופלאות, אך בבסיס הרגשות ישנה מין לאות מעיקה שיודעת כי פורקן אמיתי לא כאן.

וכך מחאתי כפיים, חייכתי ושרקתי אך ליבי לא היה עם ריי, לפעמים היה רגע בו איזו סינקופה או נושא קצרצר הרעידו אותי, ריגשו אותי, כמעט ומוכן לשפוך את הלב ושוב זה עצר ונעלם וכל שנותר היה ביצוע מושלם מבחינה טכנית אך ללא הנשמה שחיפשתי, העוצמה הרגשית שלה קיוויתי.

היה ערב נפלא, בדרך חזרה הקשבתי ל-  Poncho Sanchez וסוף סוף חשתי את מגע המוסיקה אצלי בנשמה, עמוק במרכז ההוויה, מרעידה אותי ומביאה אותי לגאולה כפי שרק המוסיקה שאני אוהב יכולה.

הקשבתי למוסיקה וכתבתי קטע קצר וכפי שקורה לי הרבה, חשבתי שזה יהיה יותר טוב כשיר.  עכשיו, נעימה אחרת מלחכת לי את האוזניים בחושניות מדהימה, כולי נמס מאהבה, ואני מעבד את שכתבתי לשיר, כך:

המוסיקה, שירה רועמת, בוערת

ג'אז לטיני קוצב לב, דם זורם, 

סקסופון מתבכיין בהנאת חושים,

גיטרה פורטת על נשמה קשובה,

מעסה, מפרקת עצבים דרוכים. 

אוח, כמה בא לי לרקוד,

בא לי לכתוב, בא לי לאהוב,

להתעלס עם המוסיקה,

לחבק אישה יפה קרירה,

שגם אותה המוסיקה ממיסה.

רוחי מתעלה, נכבשת, יוצרת,

אצבעות מפזזות על המקלדת

בקצב פאקיטו דאריברה מהיר

במוסיקה הזו שוכן לבטח אלוהים,

כן כן, זה יציר האומן המזהיר.

הקלרינט עכשיו חוגג, צוהל מזמר

מתפתל סביב הנושא כפייטן משורר,

ועוד בטרם מסיים עונה לו הפסנתר.

לדו שיח המרתק מצטרפים שאר הכלים

חוזרים ומספרים את סיפור המקצבים.

עורי סומר, העונג כה מתוק בפי

והמוסיקה נמוגה לסיום שקט

מגוון עשיר כל כך של טעמים

אני כמעט מעולף, סוגר את הנגן,

צריך שנייה לחזור ולנשום באופן סדיר.

אני נאנח מעומק הלב, איזה אושר, איזה עושר, כמה בר מזל אני, החיים כל כך מתוקים, אני מאוהב, רך וקשוב גם לה, גם לה וגם לאותה מוזיקה אלוהית נפלאה.