זהו זה... אהבות

אתמול חגגנו 75 שנים לביה"ס היסודי הכרמל (ע"ש גבריאלי) בתל-אביב.  בוגרי כל המחזורים הגיעו בהמון רב, הדוחק ליד עמדות ההרשמה היה רב וזעקות של הכרות פילחו את ההמולה המרוגשת.  בעיקר היה אפשר לראות את השנים שעברו על הגברים, רובם קרחים או עם שערות לבנות.  בינות הנשים, לא הייתה אף אחת קרחת או עם שערות שיבה, לעומת זאת היו הרבה בלונדיניות, הרבה יותר מכפי שזכרתי, אבל זה בטח הזכרון הדפוק שלי.

הלכתי לפוש בקרירותו של הקניון הסמוך, לחכות שההסתערות על דוכני הרישום תסתיים אם כי ללא הועיל, כשחזרתי ההמולה הייתה אף יותר גדולה.  משעברתי את החלק הקשה של האירוע, ההרשמה.  נכנסתי פנימה ורק אז החל הסיוט.  "הנץ" שמעתי קריאות מכיוונים שונים וכשהפניתי מבט ראיתי איש/אישה מבוגרים (זקנים) מביטים בי עם מבט שובב ואומרים לי "אתה לא זוכר אותי, תתבייש לך" ואני התביישתי ולא זכרתי והאמת, גם לא הייתי רוצה לזכור אנשים שכך עושים צחוק מהזכרון שלי.  זו לא אשמתי שהשנים לא עשו עימי חסד והזכרון שלי אינו כפי שהיה לפני עשרים שנה.

בעיקר היה לי קשה עם הנשים, השמות על התגים עזרו אך במעט, את שמות הבנות זכרתי אם כי היה לי קשה לשייך את הפנים למה שהכרתי אז.  עם הגברים היה לי יותר קל, איני יודע מדוע אולי בגלל שנטל הלידות משנה אותנו מעט פחות מאשר את הנשים.  לעומת זאת את המורה שלנו לא הייתה לי בעיה לזהות.  כל כך הרבה פעמים ראיתי את פרצופה מקרוב, קרוב מאוד, במיוחד כאשר היא הייתה מסבירה לי מדוע הפעם הזו, עברתי כל גבול.. כך שהכרתי כל ס"מ בפנים שלה, ורק זווית הראיה שלי השתנתה.

היה נחמד, הזויי אבל נחמד.  ראיתי מלכות כיתה נבולות ודווקא שתי עכברוניות אפרוריות שפרחו והפכו לברבורים שכמעט ועוררו אצלי ענין בהעלאת זכרונות עמוקה הרבה יותר.  ראיתי אנשים שהגשימו את ההבטחה שהייתה בהם כילדים ואחרים שנמוגו לקיום חסר משמעות נראית או מובחנת.  חזרתי הביתה עם הרגשה מלנכולית מעט למרות התשבחות שקיבלתי על איך לא השתניתי בכלל.. מה הם יודעים אלו, על כמה זקן לעיתים אני מרגיש בפנים.