זהו זה... אהבות

התחלתי לכתוב הערות בפוסט הקודם אבל ראיתי שיש מקום להוסיף, להרחיב ולפרסם פוסט מיוחד.. יומן מסע קצר.

אני במיאמי לנסיעה עסקית קצרה.  נהנה מהצפונבונים הגודשים, אדומים ושלוקים את הרחובות, מסתובבים עם מכנסיים קצרים וסוגדים לשמש.  בטיסה ראיתי סרט מדהים עם שרלוט למפינג האלוהית, הצרפתיה הזו שהיא בת למעלה משישים שנה שיחקה דמות מרשימה שבין היתר מצולמת בעירום..  אוף היא חתיכה.  אין ספק, למרות הגיל המתקדם עדיין יש לי הרבה תקווה לאהבה...

וסיפור עם אופנוע.  קיבלתי מחבר את האופנוע המהיר ביותר בעולם (סוזוקי היאבוסה 1340 סמ"ק, כמעט 200 כ"ס ומהירות שעוברת את ה-300 קמ"ש).  לא התייחסתי ברצינות להזהרתו כי כאן במיאמי נוסעים באופנוע כאילו היה מכונית, לא עוברים בין מכוניות או גונבים מסלולים.  טעות, לאחר שהתבשלתי בתנועה הזוחלת, פיתחתי בעיות מרפקים ביד המצמד והתבשלתי בחום המנוע ראיתי שלנסוע 50-80 קמ"ש באופנוע כזה, סיוט אמיתי.  יותר מזה, הצלחתי גם להתקע עם מצבר מרוקן, דחיפות של עוברי אורח לא נלהבים אך אדיבים, לא פתרו את הבעיה.  פירוק האופנוע בחיפוש אחרי המצבר (מזל שהיו בו כלים) ונהג מונית אדיב עם כבלים, איפשרו לי לחזור הבייתה בשלום.

רוב הרוכבים כאן לא חובשים קסדות, לא משתמשים בכפפות או מעילים ושאר הגנות.. די מפחיד.  הנהיגה מאוד משעממת, אין פיתולים וכבישים מעניינים, הכל ישר וכולם, או לפחות כל אלו שראיתי, נוסעים במהירות הבטוחה, היינו 5 מייל לשעה מעל המהירות המותרת ולא סנטימטר אחד יותר.  יום מאוחר יותר, בדרכנו לפאלם ביץ' לראות יטכטות נוספות, עברו אותנו כמה אופנועים מהירים ומשופרים, היה ממש תענוג לראות לא רק את האופנועים אלא שיש גם רוכבים שמרביצים (אנחנו נסענו 159 קמ"ש וכך גם הם).  אבל איזה הבדל בין הרוכבים האירופאיים המוגנים והלבושים בסופר מקצועיות והחפפנים שכאן.

אתמול, לאחר יום ארוך במרינות השונות, בדיקות יאכטות על, וסיורים ביאכטות אחרות שבעתי יאכטות (באופן קצר וזמני) ולאחר ריענון קצר במלון הלכתי לאכול ארוחת ערב.  וויתרתי על משהו מקסיקני/קובני/פרואני והלכתי על מה שאני אוהב במיוחד, ארוחת סושי יפנית.  המסעדה הייתה ביינונית, המחירים גבוהים אבל המלצריות היו צעירות יפניות שטוחות מרובעות ישבן, ללא חזה ואסקסיות בצורה כל כך מופגנת שנהניתי להביט בהן. 

תוך כדי הארוחה החל גשם זלעפות, שניתך וניתך, רועם על המכוניות והחלונות במרכז הקניות הקטן שהייתי בו.  למזלי, מעט אחרי שסיימתי את הארוחה, נחלש הגשם ומשיצאתי מהמסעדה חשתי כאילו העולם הפך להיות מיוחד וחגיגי כך ממש עבורי.  ברחובות הרטובים השתקפו וריצדו מליוני אורות, ריח האוקינוס העדין נמהל בריח האוויר המבושם בשארית הגשם, קולות המכוניות השורקות את הכביש הרטוב, מין חוויה של כל החושים והכל על בטן מלאה ומצב רוח מעולה.. ממש נחמד.

על שתי הנשים שפגשתי במסדרון המלון, שתיים שהגיעו מהצפון לשבוע של שמש והתהוללות, שתיים ששוחחתי איתן ולאחר משקה קטן עלו איתי לחדר וטחנו אותי עד שכמעט והתעלפתי, על שתי הנשים האלו כתבתי לכם? אני כבר לא זוכר... 

(יומיים אחרי)  סיימתי את מה שבאתי הנה לעשות, ועל הצד הטוב ביותר, אני ממש מרוצה.  ראיתי יאכטות בשווי כולל של קרוב למאה מליון דולר, בחרתי את המתאימות ביותר לאפליקציה המבוקשת בטווחי מחירים של שלושה, ארבע ושישה מליון דולר ועכשיו מי שצריך לקבל החלטות.. משתהה ומחליט לחזור על התהליך שוב בסוף מאי.  אז הכינו את הממחטות, אני נוסע שוב בעוד חודש וחצי ואולי הפעם יצליח הברנש לעשות home run או במילים אחרות, להשלים את המשימה. 

אני מרוצה מאוד, בסה"כ עשיתי חיים, אכלתי טוב וראיתי דברים.. הסטקים של אתמול בערב עדיין מחממים לי את הנשמה ורק חסר לי להיות מכורבל ליד גוף חם של אישה, שתהיה בי ואני בה.

זהו זה, אני כבר כאן, מחמם את הכיסא בעבודה ואת הטלפון בשיחות שנועד והבהיר לאנשים עד כמה הייתי חסר להתנהלות הטובה של החברה (דבר מופרך שהרי אין אדם ללא תחליף ובמיוחד מנהל שנעלם לכמה ימים.. יכול רק להועיל לחברה), אבל זה טכס רגיל ומסורתי ומי אני שבו אבחל.   משחזרתי אתמול, ראיתי שהדרכון השני שלי חסר (נשכח במטוס), כל המסמכים הקשורים לעבודה שעשיתי במיאמי נשכחו במלון וטלפון חשוב שעשיתי, לא נענה.  הדרכון כמובן היה החשוב ביותר, עליתי על האופנוע וטסתי לשדה, דיווחתי והודעתי והרצתי אנשים ממחלקות שונות ובקיצור נמרץ, לאחר שעה של פעילות אינטנסיבית חזרתי הבייתה עייף ומאושר אך ללא הדרכון שהרי המטוס כבר טס חזרה.  הבוקר נראות העניינים אחרת, הדרכון נמצא (שמתי אותו במקום שונה מהרגיל.. מישהו הזיז לי את הגבינה), לכל הניירות או לפחות לחשובים יותר יש לי גיבויי במחשב ובמקום הטלפון החשוב, קיבלתי אימייל.  כשראיתי ממי המייל הגיע, לרגע הייתי מאושר שאוטוטו מסתדרים העניינים, אבל הנימה והטון בו הוא נכתב היו כאלו שבאסו אותי מאוד.  אז איך מסכמים?!  לא מסכמים, פשוט חיים.  ושיהיה לכולנו ממש טוב. 

אני לא מצליח לישון, מחשבות שונות טורדות את מנוחתי.  ההצלחה עם החברה שלי מעלה בחובה שאלות ניהול, ניתוב וכיוון החברה ואף יותר מזה שאלות של אגו מול האפשרות ואפילו הצורך, בקבלת עצות של אחרים.

היום היה מין קטע שכזה שבו אחד הפרופסורים הציע את מה שהיה ביסודו רעיון מצוין אלא שאני הבנתי משהו אחר לחלוטין, הוא המשיך ודיבר על הדרך בה צריך לעשות דברים, ואני שחשבתי שהוא מדבר על תוכנית פיתוח עסקי התנגדתי נחרצות לדבריו.  בסופו של דבר הובהר כי מה שהוא כיוון אליו, הוא רעיון מצוין שאני מסכים לו ויותר מזה, הרעיון שלו הוא הרחבה מעניינת לתוכנית העבודה שלנו.  בקיצור, התווכחנו הפרופסור ואני במשך דקות ארוכות על מה שבעצם.. שנינו מסכימים לו לחלוטין.  

חשבתי מה בדיוק היה שם, האם הוא לא הסביר את עצמו נכון או שאני, קפוץ בדוקטרינה שפיתחתי, לא הבנתי את כוונתו.  האם באמת הקשבתי לו או שרק חיכיתי לומר את דבריי, או אולי משא האשמה בו שלא השכיל להעביר בבהירות את כוונתו.  לך תדע, מין קצר בתקשורת והשאלה היא איך מונעים קצרים כאלו ואם זה בכלל אפשרי.

אני עובד על עצמי זה שנים, אני מנסה להקשיב, ממש להקשיב ורק מעט לכוון את הדובר, שקצת יקצר, יתמצת את כוונתו, יזקק את הטפל ויגיע מהר לרעיון שלו.  אני רוצה לשמוע את מה שהוא רוצה להשיג, מהר ככל האפשר ובכמה שפחות מילים.

זה קשה, כי לעיתים קרובות, בני שיחי לא יודעים בעצמם את מה שהם רוצים ורק דרך הדיבור המתארך ומתנסח נבנים אצלם הרעיונות עד שהם ברורים להם ולי.  קשה להבין את צורת השיחה הזו שכן אני מדבר רק כאשר יש לי ידיעה ברורה את המסר או הרעיון שאותו אני רוצה להעביר.  הרעיון קיים, מאורגן בראשי ואני משתדל לנסח אותו בקצרה, בבהירות וככל האפשר ללא חזרות. 

קשים גם אלו שכבר לאחר מספר מילים אני מבין את כוונתם, יודע לקראת מה הם חותרים וכבר יש לי תשובה או תגובה או את ההחלטה המתבקשת למה שהם חושבים.  אם אני משסע את שיחם ועונה או מגיב בכל צורה, זה יוצר התנגדות, תחושה של נחיתות ובקיצור לא עוזר לתקשורת הבין אישית.  ראיתי שלמרות שאני מעדיף אחרת, במקרים כאלו עדיף לחכות ולשמוע את הדברים עד תומם, אולי להחיש את המדבר על ידי הסכמות שמקצרות לו את הדרך להבנה עצמית ולפעמים פשוט לחכות בסבלנות עד שהוא יסיים.  זו הדרך הטובה ביותר אלא שיש רבים שאוהבים את צליל קולם ואלו הטרחניים לא הפנימו את אמנות המחשבה והסיכום אלא חושבים רק בקולם הנשמע, הם אלו שאותי משגעים.  אלו שדרכם פתלתלה ומורכבת, ציורית ומעורפלת עד שהם מגיעים לקצה של מחשבה מקורית. אלו אנשים שקשה לי איתם. אבל מה לעשות, לפעמים הם אלו, שדווקא דעתם חשובה ואפילו.. מקורית ומעניינת בסופו של תהליך.

אז מה הסיכום, מה המסקנה, מה הן הוראות ההפעלה.. אני חושב שנימוס והקשבה מצד אחד ומאידך, נחישות לראות את נתיב השיחה והכיוון הרצוי הן הפעולות הטובות ביותר וכמובן, חשוב לסנן את הטיפשים.