לפני המילים - מאחורי המבטים

הנה,חזרתי,יותר מדי עבר מאז הפעם האחרונה כאן.

אין דבר יותר קשה מלחזור לכתוב שוב. ולמרות שאין הרבה,אבל יש קוראים פה

ושווה לעשות את זה בשבילם,או לפחות בשבילי.

אני חושבת שאתחיל מזה שלפעמים המחשבות שלי נודדות לתקופות הדיכאון למינהן

שהיו בחיי.ומודה למי שזה לא יהיה שזה עבר ונגמר. קשה לי לדמיין שוב את הכאב שהרגשתי

וברור שיש כל כך הרבה דברים קשים יותר. ויחד עם זה,מה שהיה שייך לעבר והשאיר את חותמו.

אין עוד סיבה לחיות את העבר. עכשיו אני חייבת את ההווה,ובאמת שלכמה רגעים יכלתי להרגיש מאושרת

ולהגיד שטוב לי,ואין יותר נפלא מזה.

יושבת מול המקלדת,לא יודעת ממה להתחיל. יש לי כל כך הרבה על הלב אבל אני פשוט לא רוצה להציף

את כל זה מחדש.

בבית המצב בכלל לא השתפר. היה כמו שהיה,ואולי אף מחמיר מיום ליום. 4 אנשים (לא כולל אותי)

בבית אחד קטן בדרום ת"א,שני חדרים+סלון,כלב,עם השקפה לעולם שהכל בסדר גמור כי אין כמו משפחת

ק' וזה ברור לכולם. אבל מבפנים,אם מישהו רק היה יודע מה התחושה בפנים,ריקבון מוחלט,לא נשאר טעם

למשפחה הזו. וכמובן שאף אחד לא מודה בזה. כולם מרגישים את זה אבל לא מודים. נושאים את זה בלב.

קמים עם זה בבוקר,הולכים עם זה לישון,עוברים הימים,וכולנו מתרחקים.

לפעמים באמת היו תקופות שהרגשתי שהכל בסדר בבית. אבל בשנים האחרונות הכל התחיל להתפרק.

ומרוב שאתה עסוק ומנסה לא לשים לב,מגיע היום הזה שהכל מתפוצץ לך בפרצוף ואתה מבין כמה שלא

נשאר מזה כלום.אני התרחקתי,אפשר בהחלט לומר שברחתי. לא מוכנה להתמודד עם זה יותר.

הסתכלתי לאמת בעיניים כבר כמה וכמה פעמים. ראיתי את אמא בוכה,ידעתי על זה גם בסתר.

ואני לא יכולה לחבק אותה או להרגיע אותה,כי זה פשוט לא זה. אבל היא חזקה,היא ממשיכה לחיות בתקווה.

בתקווה שהכל יגמר,ויחזור להיות כמו פעם,כשהם רק הכירו,היא מחכה לסוף 2010.

לדעתי,הם צריכים להגיד שלום יפה זה לזה ולעזוב את זה.הוא לא אוהב אותה,הוא בגד בה.

הוא מתנהג כמו תינוק מגודל שגר בבית שבו כולם שונאים אותו אבל שותקים.

הוא מתפרץ על ההורים שלי (סבא וסבתא שגרים איתנו), הורס את אמא שלי מבפנים.

האמת,אם הם יפרדו,אני לא חושבת שאשמור איתו על קשר,אני פשוט אאבד אבא.

זה לא שהרגשתי שהיה לי אבא אי פעם מתישהו,אבל עכשיו אני אאבד אותו גם פיסית. מוזר.

סבא וסבתא נחלשים לנו מול העיניים מיום ליום. סבא צריך לעבור ניתוח במאי להסרת גידול מהאוזן.

והוא עדין עובד! אני כל כך גאה בו. אם רק היה לו מושג. כל כך אוהבת אותו.

סבתא חלשה עוד יותר,אבל מנסה להחזיק מעמד.

אני חושבת שגם בינהם האהבה כבר פגה,נשאר רק ההרגל.

להסתכל על שני הזוגות האלה מהצד מוציא בכלל את כל החשק ל"אהבה עד שהמוות מפריד בינינו".

נשמע לי קלישאתי ומגוחך נורא.

אז ברחתי.עברתי לגור לבד. שכרתי יחידת דיור בגג של איזו וילה נחמדה.

התחושה נהדרה. עצמאית לחלוטין.הפעם-לגמרי לבד.

ההורים מטיפים לי פה אחד על זה שזאת המציאות שבחרתי לעצמי ושבכלל לא גירשו אותי מהבית

והעובדה שעבדתי ב-3 עבודות בזמן הלימודים ולא הייתי בכלל בבית זו בעיה שלי ושלי בלבד.

אז שעכשיו אני לא אתבכיין על שנתיים בצבא שלא ייתנו לי ללמוד ולשפר בגרויות, ושיש סיכוי

שיקחו לי את הדירה וכל מיני כאלה כי זו הדייסה שבישלתי לעצמי. אחלה תמיכה נכון?הם תמיד היו אלופים בזה.

לפני כמה שבועות,התברר לי שהתקבלתי לתפקיד. אני מיועדת להתגייס באפריל,להיות מאבחנת פסיכוטכנית.

משום מה היה נדמה לי שאני מתגייסת באפריל וממש אין להם מה לעשות איתי. מיום ליום העלבון רק גדל

וגדל,ולכן לקחתי את הדירה בתחושה שקטה שאני אעדר משם רק ל-3 שבועות ואז אקבל איזה תפקיד

פקידותי ואמשיך לי בחיי.. אבל לא.

כשגרתי בבית חשבתי שהתפקיד הזה זה הדבר הכי טוב שקרה לי כי אני אוכל לעבור לירושלים בשירות

וזה יקנה לי גם בריחה מהבית וגם יאפשר לי להשאר בלהקה.

עם הנסיבות של היום התפקיד הזה מאוד לא במקום. אני צריכה להילחם על הדירה,לשלם עליה 4 חודשים

עבור האוויר שיהיה בה. כי הקורס הוא בצריפין בבסיס סגור ולכן אחזור רק לסופ"שים..

ההחלטה קשה,אבל היא התקבלה. שלחתי מכתב ויתור.

קיבלתי מכתב בחזרה.

קיבלתי סירוב.

אני בבעיה רצינית. לא יודעת מה לעשות. אבל הולכת להילחם עד הסוף.

הולכת להילחם גם על רומי. (אותו בחור מהפוסט הקודם). עשיתי הכל כדי שזה יצליח.

ואני עדין עושה הרבה כדי זה יצליח. זה מאוד קשה.אנחנו רחוקים במהלך השבוע.

הוא מ"כ ומשרת ליד עזה. הוא לא פה רוב הזמן ואני כל כך צריכה אותו.

קשה לשמור על זה בטלפון,אבל אנחנו מאוד משתדלים. כבר 3 חודשים מאושרים.

ולא ניתן לצבא להפריד בינינו. אני כל כך מאושרת. כל כך אוהבת.

אבל אהבה שונה,רגש אחר לחלוטין. משהו שמרגיש אמיתי יותר.

לא יצא לנו לדבר על כל העניין פנים מול פנים עד שישי האחרון..

אחרי אותו לילה,הבנתי שהרגש הזה הוא אמיתי כל כך שאין כמוהו.

ואין משהו עוד יותר אמיתי מכשגבר בוכה. בוכה מהלב, מפחד לאבד אותך.

מעולם לא הרגשתי את זה עד אותו לילה. אני אוהבת אותך קטן שלי.

איתי זה סיפור גמור לחלוטין למי שלא הבין עד עכשיו-זה באמת באמת נגמר.

אני באמת מאושרת ממה שיש לי עכשיו,ואני נלחמת שלא לאבד את זה.

חזקה ומשתדלת להשאר אופטימית.