| 2/2010
החיים זה באמת כאן.
הרגשתי צורך לדבר,לפרוץ גבולות,כל כך צריכה להביע אך יחד עם זה כל כך צריכה להתנתק,כל כך רוצה לבד.
הידיים כותבות את שם המשתמש ורועדות.למה זה כל כך קשה לחיות.נמאס.נמאס.
זה לא עוד פוסט דיכאון,מבטיחה,עברתי את זה.באמת שעברתי.
כל כך השתניתי מהדפים שפה..ועדיין זה הלב שלי,ויש דברים שאני עצמי לא מבינה איך עברתי,איך אני חייה.
אני אתחיל בזה שלאחר 9 חודשים ערורים בצבא,הרמתי ידיים. למרות התפקיד וההתקדמות,וויתרתי.לא יכולתי.
אנשים אומרים דברים על משתמטים,עושים תוכניות,שלטים. אני לא בעד זה.אבל יש דברים שהם באמת הרבה
מעבר להבנה של אחרים.יש דברים שאסור להילחם בהם,וצריך לקבל אותם כמו שיש. כמובן שאין שום סיבה
שבעולם שאחרים ילחמו ואני אשב לי רגל על רגל בסלון ואלמד או אעבוד או אתקדם..אבל זה מעבר לזה.כל כך מעבר.
חייל מתמודד עם כל כך הרבה תוך כדי,ואנשים לא קולטים,אתם לא קולטים! צבא לא עושה את הבנאדם!
לא הצלחתי לחיות עם כל מה שהיה,הכל פשוט יצא ממני,כמו מוגלה,כל הזיכרונות,כל הפצעים והצלקות.
לא יודעת לאן לברוח,באיזשהו מקום הקרקע נשמטת,לא רוצה לעבוד,לא רוצה ללמוד,לא רוצה כלום.נמאס.
ולא זה לא איזה מרד,עם כל מה שעברתי בחיים אני לא ילדה ואני כל כך גאה במה שאני.
אחרי שיצאתי מהצבא,התחלתי טיפול פסיכולוגי,אחרי 3 טיפולים אצל האישה המדהימה הזאת אני מתחילה להשלים
עם העבר,מתחילה להבין אותו,מתחילה לדבר ולדבב אותו. ועדין זה כל כך קשה,ושוב אני כל כך לבד.
למרות שהיחסים עם אמא באיזשהו מקום מצליחים למצוא מכנה משותף,ואני גרה עם חבר שאני כבר לא יודעת
אם אוהבת..ועדין אני כל כך לבד בתוך זה,רוצה רק לברוח מהכל,לסוע רחוק,לברוח.לברוח.לברוח.
כל הזיכרונות עולים,אני לא יודעת איך הצלחתי להתמודד עם כל זה בזמנו,היא אומרת שאני כל כך חזקה,
ואני כל כך לא מרגישה את זה. אני מרגישה שכל זה רומס אותי שוב,אבל היא מבטיחה שהכאב יעבור.הצלקות
ישארו,אבל הכאב..הכאב יעבור. מפחדת מהחושך,מהאנשים,מהסיוטים,אחרי אותו לילה נוראי.
"ומה יקרה אז?" היא שואלת. ואני עונה "יתפסו אותי". ומה אז? "יאנסו אותי". ולמה עדיין זה כל כך כואב.
למה זה לא עובר? עכשיו כשאני בת 19,הסיוטים מגיל 11-13 לא עוזבים אותי.
איך שהוא נגע בי,איך שהוא נישק. צמרמורת עוברת בגוף.לברוח,לברוח מהבית שלי,שאין בו תמיכה,אין בו
אף אחד. ריק. בית ריק.אין משפחה.אין אף אחד.מעולם לא היה. הכל לבד.לבד.לבד.לבד.
ומה אני אחרי כל זה?מי אני? למה אני לא מצליחה להשתחרר מזה,למה? קשה לנשום.
איך אני נזכרת עכשיו באמא שלי שישבה בסלון,באמצע הלילה,שמעה מוסיקה ובכתה. לפני שנתיים.
כשכל הבלאגן קרה בינהם. ועכשיו אני מוצאת את עצמי באותה נקודה,יושבת ובוכה באמצע הסלון,כותבת בבלוג,
בחיים על הנייר שאני מנהלת כאן בכדי לא להתפוצץ,והוא יושב פה לידי,יושב בסלון ופשוט מסתכל עליי בוכה
בחושך. לא יכולה יותר,לא יוכל יותר לחפש אחר התשובות,כואב מדי,ואני עדיין כמו מטומטמת ממשיכה לחפש.
הכל פשוט צף,כמו שמן על המים,רק שהמים שלי כבר רותחים-מהכאב.
שבריר שניה שבו רציתי להשבר,הנה עשיתי את זה,נשברתי בכיתי...נו ומה זה עוזר? מחר אני אקום.
הכל לפתע יהיה "בסדר". תמיד בסדר. הכל תמיד בסדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קצת אחרת