לפני המילים - מאחורי המבטים
"..הייתי בטח נותן את כולי בלי לשאול, הייתי בטח נושק לך עכשיו בלי לחדול.."
|
| 6/2010
הנה שוב אני כאן..כשצריך לשפוך
מדהים כמה שהבלוג הזה מרוקן אותי מכל הכעסים,כשאף אחד אחר בחיים שלי מעולם לא היה מוסגל לעשות את זה.
אני לא יודעת מה לכתוב,אם בכלל בא לי להתחיל ממשהו ולספר,המקום הזה פשוט עוצר לי את הזמן,מגדיר אותי בתוך גבולות
ונותן לי כמה שניות לעכל,לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך הלאה גם כשנראה שהדרך נגמרת.
התובנות אליהם אני מגיעה עם הדרך הקשה והכואבת של כניסה עצמית לתוך הלב והעבר ולעבור את כל זה שוב.
אבל הפעם,בפעם האחרונה ולתמיד,הפעם תישאר רק הצלקת אבל יפסיק לכאוב,ויותר אני לא אחזור לשם.
מצד אחד אני רוצה להמשיך בטיפול וזה אחד הדברים שיביאו אותי לפתרון עם עצמי אבל מצד אחר אני חייבת את הטיול
הזה כדי להתרחק,אני חייבת להתרחק מהסביבה הזאת שעושה לי רע,שלא מבינה,שמנסה לשנות אותי כי אני לא בסדר
ורואה את המציאות בצורה מעוותת. אז לא. זאת לא אני. זה אתם. וגם אם זה כולל 6 אנשים שנמצאים סביבי-זה עדין אתם.
הם שטוענים שלא חייבים לי יותר כלום,שבזכותם יש לי את כל מה שהשגתי עד היום בחיים,שאני הגאווה שלהם על איך שגידלו
אותי. אני מעליבה אותם כשאני מתכחשת לאבא שלי,מעליבה אותם. והיא,שאמורה להבין יותר מכולם,לא מבינה כי אין לה נסיון
חיים כזה,טוענת שאני צריכה להכריח את עצמי לרקוד מול כולם גם אם זה הדבר האחרון שאני רוצה כשהמרחק ביני לבין השולחן
של האורחים הוא פחות ממטר. והוא, הוא, הבנאדם שרציתי לחיות איתו את החיים,שנתתי לו את כל כולי,רק הבוקר קרא לי פסיכית.
נמאס לי מהשקרים,מהסביבה,אין דרך להסביר במילים את מה שקורה בלב ובנשמה,אני נשמעת כמו ילדה בת 14 כשאני כותבת
את הדברים האלה, אבל לא,לא,אני לא אתגונן,אני לא אשמה בשביל הטעויות של כולם. עכשיו הוא אורז מולי,בשביל לגרום לי להרגיש
רע. אני לא אמרתי לו לעשות זאת,קמתי בבוקר להכין ארוחה,ומצאתי אותו יושב על המחשב,כמו אבא,כמו אבא, יושב שם,אומר לי
"דקה דקה" "שניה,שניה" לא מוכנה לקבל את אבא בהתגלמותו בבני זוג שלי,ולא אקבל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קצת אחרת