תמונות מזכרון

על כל סדק שעשית לי בלב

אשבור עוד אלף לבבות

על כל פצע

אותירן פצועות

על כל דמעה שהזלתי בגללך

יזילו אלפים

לא נותרה בי חמלה

אין מחילה

ואת החדר ההוא כבר נעלתי

כי מאסתי

נגעלתי

נגמלתי

ערב יום שישי. הוא החליט שלא לצאת היום. החליט להישאר בבית. להפסיק להלחם. בחודשים האחרונים הוא ערפד. בלילות יוצא ומחפש אחר הטרף שלו. יונק מהן את חסדיהן ואת אהבתן. הכול זמני. הכול רגעי. עכשיו או לעולם לא. וכל פעם שהן נלכדות ברשתו, הן מאמצות אותו אל חיקן ומעניקות לו את מה שהוא צריך. אבל הרעב הזה חוזר. הוא לא ידע שובע. לא ידע איך להשביע את רעבונו לחום גופה של אישה, לאהבתה ולהרגשת הערך. הן רוצות אותו. מכל הצבעים והצורות הן רוצות אותו. אחרי שהוא חודר אליהן, שואב מהן כל טיפה של תאוות בשרים. עד שלא נשאר להן דבר להעניק לו. הלב שלו כבר שכח איך זה להרגיש. הוא שכח איך להיות עצמו. להיות אנושי. הוא ערפד, ולערפדים אין חולשות אנושיות. ליבם קר כקרח והפסיק לפעום. זוהי קללתו. הוא אינו מצליח להתנתק ממנה. אבל ישנה תקווה, והוא אינו מאבד אותה. ובלילות ממשיך לחפש את האחת שתגרום לו להפוך לאנושי מחדש. ובינתיים הצמא, הצמא המקולל. עם כל אכזבה הצמא שלו מתגבר. צמא שהוא כאב. לא נותר לו אלא להרוות את צימאונו. להשכיח את כאבו. והוא לא מאבד תקווה, ממשיך לצאת בלילות כדי למצוא את האחת שתהפוך אותו לאנושי שוב. אבל לא הערב. הערב הוא לא נלחם, ולא מרווה את צימאונו. נכנע לכאב ולריקנות של בור תחתיות.