חבר יקר אמר לי שלא לכתוב משהו אחרי הפסטיבל זה כמו להשאיר את הבן-אדם בלי "הסיגריה שאחרי", ושכדאי שאני כבר אכתוב משהו במקום שטויות מוזרות כמו:
"אוי, אוי, אוי, אני לא יודעת להציג תמונות בבלוג, שמישהו יעזור לי!"
או "אוי, אוי אוי, יש לי התלבטויות, טוב, עזבו, לא משנה.."
אז טוב, סיגריה שאחרי, וכמה פיטפוטים:
כשאני כותבת על מישהו, על היצירה שלו, אני די מתאהבת בו/בה.
זה נורא אינטימי בשבילי לכתוב ככה על מישהו, להרגיש אותו/ה, לספוג אותו/ה , לנסות להבין מה הוא התכוון ומה אני רואה.
זו חוויה כמעט מיסטית שאני מאוד אוהבת- זו מין הקשבה, היתבוננות באדם, הסרטה שלו- ויש כאלה שאני נופלת שדודה לרגליהם.
אני תוהה אם יש בכלל קשר בין האדם עצמו לבין היצירה שלו,
אם באמת אפשר ללמוד משהו על האדם עצמו לפי היצירה ואם זה בכלל חשוב.
אולי זה לא חשוב.
ומה זה בכלל ה"משהו" הזה שאפשר ללמוד עליו: השקפות? מעשים? התלבטויות? חלומות? הרגלי יומיום?- כל הדברים שמרכיבים בן-אדם שלפעמים הם ביצירה, לפעמים לא, לפעמים הם בכלל סותרים את היצירה, היצירה סותרת אותם.
הסיגריה תיכף נגמרת...
יש לי מקום לכולם- אלטרנטיבים, מחתרתיים, בצלאלים, אוטודידקטיים, פסטלים מושקעים או מכונות צילום, לאוו- פיי ואקדמאים, מיינסטרים ואאוטסיידרים שאפילו לא מוכרים בפסטיבל, הארדקור ופתח-תיקוואים.
אני לא נוטה להגדיר- זה פחות חשוב לי.
הגדרות "מוצא" ושיוך לא חשובים לי- אם אני מתאהבת, אני מתאהבת.
טוב, הסיגריה נגמרה (ואני אפילו לא מעשנת)...
ניפגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
