9/2006
פלצות
קיבלנו בדואר גלויה מהצבא. מן גלויית זיכרון עם צילומים של המילואימניקים שנפלו בכפר גלעדי:
"לוחמי 9255 מצדיעים לכם, אתם בליבנו לעד".
תמיד כשמופיעות תמונות של נופלים במלחמות או בפיגועים ניקשרים לצילום אחד, לאדם אחד.
זה קרה לי עם מישהו מהם. אחר-כך התברר לי שאני מכירה את אמא שלו.
תמיד הייתי מסתכלת עליה, וחושבת שככה אני רוצה להראות כשאגיע לגילה.
אבל השם שלו נתפס בי עוד לפני שראיתי צילום שלו. אח''כ התחבר הצילום. והוא ואמא שלו לא יוצאים לי מהראש.
הבוקר ההוא ומה שקרה בכפר גלעדי זה בוקר שאני לא אשכח לעולם.
4 שעות קשות מאוד עברו עד שהצלחתי לדבר עם מישהו ולשמוע שלא- אלה נשים אחרות וילדים אחרים.
אבא של ילדים אחרים, בעל של מישהי אחרת.
דיברתי היום עם מישהו שגם היה במילואים הרבה זמן. שאלתי אותו איך אישתו הרגישה. הוא אמר שהיא הייתה מפורקת לגמרי. סיפרתי לו שגם אני נהייתי מאוד חולה וזה ככה קצת הוריד לי את הדימוי העצמי כי חשבתי שאני חזקה וגיליתי שאני כזאת חלשה ומתפרקת. הרי תמיד צריך לשאול איך היית מסתדר באוושוויץ. בכל דור ודור אדם צריך לדמיין לעצמו שהוא עובד כפיה באוושוויץ, ושורד. ואני, בעלי בלבנון ואני רק מקיאה כל היום. לא הייתי שורדת יום אחד.
כשחזרנו מפסטיבל הקומיקס הילד שלי לא היה מוכן להשלים שבובת הדובי הורוד של דדי דובי פצועה ומדממת.
"תגידי לו שפעם הבאה לא יצבע אותו ככה ושיתקן לו את העין". הסברתי לו שהדובי פצוע בכוונה, שהוא לא יכול לתקן אותו. הדובי הזה הוא דמות שדדי דובי מצייר עליה קומיקס.
הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהדובי ישאר ככה. אמרתי לו שאולי מה שהוא התכוון זה שיש בחיים פצעים שאף פעם לא נרפאים. שהם כואבים לתמיד והם אף פעם לא יעברו וזה כאב שצריך ללמוד לחיות איתו. והדובי הזה מסמל את הכאב הזה ובגלל זה לא ישנו אותו.
"עצר מלכת" של דדי דובי.
מתוך אהבה ופלצות אחרות:
"את עם סינר קשור למותנייך מריח תבשילים ביתיים נזכר שאמרת לי פעם שהאושר מנצנץ רק לרגעים.
שם סמוך לשדה החיטה אשק לך לפני שאצא למלחמה
עם תרמיל הנדודים על שיכמי אצא אל השביל בין השדות, בין ערביים בין נשים מיבבות, אל השנאה אל הלהבות.
לא אהובתי לא אנני שועל קרבות ידוע לשימצה
גם לא סמל נדוש של איזו מהפכה
אינני תלתן מביא מזל וגם לא לוחם מזדקן עם אותות גבורה ושלל.
יושב במסבאת "הנמל" על רציף ברכת המעגן ליד המספנה, לוגם יין שרף מלחך דג מיובש וחושב עליך אהובה
בלילה תכול רבגוני של שקיעה שנשכחה בשמיים
ורוח קדים מזרחית דרומית שעמדה במקומה...
כאילו כל העולם עצר מלכת שניה שחתמת על שפתי בנשיקה.
עוד לא נגמר היום וכבר כולי געגועים עם שחר תצא מהנמל אוניית הקרב עם כל החיילים
לא אהובתי, לא אינני מתיימר להתפאר בשבויים
גם לא להלחם בחזית או לצעוד בראש הפרשים
אינני מתכוון להסתכן
אשאיר מאחור את הפצועים
וגם לא אנהיג מרד לשם השגת תנאים נאותים.
הגענו לשדה הקרב סביב היה הכל בוער
האויב טמן מלכודת ועלינו הסתער
נלקחתי בשבי ונישקי נחטף
מי שהתנגד גרונו שוסף.
מאחורי העצים הארורים ארבו ובבד חולצתי את פניי כיסו.
ריח תבשילייך דבר לסיבי הבד כפריחת אביב רעננה כאילו העולם עצר מלכת שהתחבקנו שם סמוך לשדה החיטה."
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
