לדניאל פישר, גיבור הספר "ימי הפופ" של עמיחי שלו, היו השנים האלה טראומה אמיתית:
..."עזבתי את מניה שוחט ועשיתי סיבוב פרסה לכיוון רחוב ויניק החולי והמצועצע. חלפתי על פני בניינים רפויים צרובי שמש, עם מרפסות שאיישו אותן עקרות בית שהרביצו לשטיחים ושפכו מי ספונג'ה על חתולים שחורים. חלפתי גם על פני חנות הבגדים העצובה, שכל בגד שקונים בה מתכווץ או מתרחב בכביסה. כל האנשים נראו לי שפופים כאילו הם נגמלים מעישון, נקטעה להם האצבע או מת להם הכלב. התחמקתי ממבטו של איש הביטחון של הבנק שעומד כבר שנים באותו מקום, באותה תנוחה, באותם בגדים מרופטים אך רשמיים, ובכל פעם שהרמזור מתחלף לירוק הוא סופר כמה מכוניות מצליחות לעבור. הלכתי בעיר נטולת עיר, נשל בטון ארוך ומסורבל. מצידו האחד ים שהולך ומתייבש, מצידו השני איי עוני, ורק באמצע, בתוך כל ההמולה, בין חנויות הבגדים, הגלידריות והפלאפלים, עם תפוחי האדמה המטוגנים, נחה לה ההיסטוריה, היקב ושדרת הדקלים, כמו מים אחרונים בטרם יאספו לתהום, או חול זהוב לפני שהוא נופל בין האצבעות. כאן חיו חלוצים שסבלו, ונשמו את טשרניחובסקי כמו שמוצצים ניקוטין.
כאן חיה ומתה אימי."
אמא של דניאל נפטרה כשהוא היה בן 11. אבא שלו מאז שקע באבל המופנם שלו והזניח אותו. אחיו הגדול, שמן הסתם היו לו את הבעיות שלו, די התעלל בו, ואחותו הגדולה עזבה את הבית. הוא גר בראשון לציון, ב"שכונה עם סקסאפיל של קופת-חולים. תמיד יש בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים."
הבדידות של דניאל היא מהסוג הישן, הטרום אינטרנטי. בכל תקופה יש לו בקושי חבר אחד לחלוק איתו את סודותיו, ואת תחביביו האובססיביים: מוסיקה וכדורגל. "הייתי מוכן לרצוח כדי שמישהו יעשה לי נעים בגב, שמישהו יקשיב למה שאין לי להגיד". דניאל היה שוקע בהאזנה למוסיקה, באיסוף תקליטים ובכתיבה ביקורות אותן לא הראה לאיש. "ככל ששקעתי יותר בעולם הצלילים, דיברתי פחות והדיבור נעשה פחות מובן. היה לי קשה להוציא את המילים מהפה. הייתי צריך לנשוף אותן בחוזקה כמו צלילים של חצוצרה. ממילא לא היה לי עם מי לדבר. כל דבר חוץ מלהקשיב לתקליטים שלי נראה חסר תכלית."
אני תוהה אם הבדידות של דניאל הייתה אחרת אם היה מתבגר בשנות האלפיים. אם היה לו בלוג כזה שחור-אדום בו היה מפרסם את ביקורות המוזיקה, מספר על עצמו, ויוצר "טבעת"- מן קבוצת תמיכה "חיבוקי, חיבוקי" של נערים ונערות כמותו. אני תוהה אם קהילה וירטואלית הייתה מוציאה אותו מהבדידות וגורמת לו להרגיש יפה חשוב וטוב. אולי לא. אולי קבוצות מדומות כאלה לא מוציאות באמת מהבדידות, אולי רק היה גולש עצמו למוות.
כשדניאל היה אוהב מישהו/י הוא היה מכין להם קסטה משירים שהוא אוהב. שירים של שנות השמונים. כל מי שיקרא את הספר ימצא בו לפחות שיר אחד שיעשה לו צמירמור. נדמה לי שכל מי שהתבגר בשנות השמונים הכין פעם או קיבל קסטה כזו כהצהרת ידידות או אהבה או רצון להתקרבות. היה אז מקום משמעותי לקסטות אוסף האלה. יש לי במגרה עדיין כמה כאלה שקיבלתי.
מכל המפגשים בספר היה יפה בעיני המפגש עם המורה לערבית שעברה לגור במפתיע בבניין, אך עזבה בגנבה כשהתחיל קצה קצהו של קשר בינהם, שמי יודע לאן היה מוביל. באותה נקודה, לאחר שעזבה, מורגשת איזושהי התפקרות ומי יודע לאן החיים ייקחו אותו. או בעצם לאן הוא ייקח את החיים...
ועל הטראומות של הבלנדרים- בהמשך...
ויהודה עמיחי מוסיף: "ומי שזוכר את ילדותו יותר
מן האחרים הוא המנצח.
אם בכלל יש מנצחים."