בשנות התשעים הריחה תל-אביב כמו נוד ענק של קטורת וניחוח חנויות טבע. עם כניסתך לתל-אביב בואך קינג- ג'ורג' ניחוח עז ניטח בפניך. אני לא יודעת מה בחנות טבע גורם לריח הנורא הזה, אולי שקדים, או איזה תבלין, אבל לכל חנויות הטבע יש את הריח הזה.. בהמשך עם פרוץ שנות האלפיים התטשטש ריח הקטורת ותל-אביב קיבלה ריח של זיעת חדרי כושר, פילאטיס, מגבות לחות ואבקת חלבונים.
ובין כל אלו הסתנן לו ריח של הבושם של קליין. לא קלווין, אלא נעמי. נעמי קליין ועמיתיה, קאלה לאסן וטיילר דרדן.
מספיק היה לפתוח עכבר העיר כדי להבין איזה בושם טרנדי עכשיו. בשנות התשעים היה העכבר מלא ברוחניות-רוחניות-רוחניות ובשנות האלפיים בגוף-גוף-גוף. כשהאנטי-גלובליזציה מבצבצת לה בשטף הגואה.
הקומיקס של גלנדון "פומפה" מתייחס לשנות התשעים, אפופות ניחוחות הקטורת והרוחניות, היוגה- מדיטציה ושמן המסג'ים, בואך שנות האלפיים עם ניחוח החסה האורגנית, נעלי ההליכה המהירה והצ'יפס הבריא של מקדונלדס.
גלנדון ואיזבלה קראו לחוברת קומיקס החדשה שלהם בשם פומפה.
פומפה זה הכלי הזה שבעזרתו משחררים סתימות בכיור. בכמה תנועות פשוטות וחינניות היא מעלה את כל הג'יפה למעלה ולא נותר אלא לאסוף אותה לפח ושוב להנות מצינורות נקיים-נקיים, טהורים-טהורים שיאפשרו זרימה חלקה של הנוזלים הטהורים והחיוניים שלנו.
מהי ג'יפה לפי גלנדון?
בעיקר עדריות, צביעות, זיוף, ריקנות, עצלות מחשבתית וקלישאתיות. איזשהי נהירה אחרי אב-גדול, גיבוב של רעיונות, התמסמסות מול סיסמאות שהמלאות שהיתה בהן פעם נעקרה משורשיה, שוטחה ורודדה , גובבה ברעיונות אחרים והם נערמו שכבות שכבות של בצק עלים מרודד ושטוח, כמו עוגת טרמיסו, שכל קשר בינהם הוא קצפת דביקה של אושר או צדק מדומים:
"שכחתי על מה אנחנו מוחים בכלל. זה נראה כמו מישמש של תיאוריות חצי עשויות. אני כבר לא בטוחה מה אני שונאת יותר: סבון אקולוגי או חיילים"...
גלנדון מציג את הקבוצות שעומדות באיזשהו אופן זו מול זו באופן נלעג. לפי איך שהוא מצייר אותם רואים שהוא לא ממש אוהב אותם. שום דבר בדמויות של גלנדון לא גורם לך להזדהות איתן, אלא רק ללגלג עליהן, גם אם אתה מוצא את עצמך בתוכן. הן עלובות, רופסות, תלותיות, פסיביות וחלקן גם רמאיות, מנוולות ופושעות.
מה שעוד מאפיין אותן זו ההתקהלות שלהן, ה"קהילתיות", והרגשה שהם חזקים ומשמעותיים:
"אחי ואחיותי לתנועת המרי האנטי גלובלית, לסויה ולשנאפס ולוודקה לימון. בזכותינו נרצחו השנה בישראל פחות חזירים וערבים מאי פעם שלא לדבר על הצניחה הדרמטית במקרי האונס בבתי הכלא, השיפור באיכות הגרפיטי, והעליה התלולה בצריכת הביצים האורגניות וחסות אורגניות."
או "בואו ניכנס כולנו למדיטציה ורבלית ונזיין את המוח עד אור הבוקר". (הממ... זה מה שאני עושה עכשיו...)
מי ששונה בכל-זאת זו הילדה נגבה. היא חכמה, היא מודעת, היא מקשיבה ומתבוננת, היא תסתדר בחיים. והיא זו שקובעת את סוף הסיפור.
בסופו של דבר גלנדון רק מבקר, הוא לא מציע אלטרנטיבה, הוא לא מציע פיתרון.
אם יש פיתרון.
כי לפעמים נדמה שכל מה שיש זה רק בצק עלים, עם קלוריות ריקות, ממולא בתערובת פוסט-מודרניסטית של קצת מכל דבר, אפוי בתבנית בורגנית זכוכה, עם זרעוני סומסום דתי מלמעלה, ושזה כל מה שיש לאכול היום. ואם זה אורגני, או עם תו תקן של סחר הוגן, עוד יותר טוב. גרעפס...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
