מה אומר הבלון/סדנת השירה הפיקטיבית שלך

הקומיקס של איזבלה "נערה מתבגרת" מתחיל בנקודה בה מסתיים הקומיקס של גלנדון.

נקודה בה ההורים יוצאים מהתמונה.

הילדה נגבה שסברה כי מולידיה "היו הורים לא ראויים" השמידה אותם בדינמיט, כשהם בתחילתו של אקט הבאת ילדים נוספים לעולם. הנערה איזבלה שמתגוררת עם הוריה במילנו במסגרת שליחות, מחליטה לעזוב אותם ולחזור לארץ לבלות, לבדה, את החופש הגדול בעירה ירושלים ואח''כ ללמוד בפנימיית שדה בוקר.

מוזר, דווקא בגיל הזה מאוד קינאתי בילדים האלה שנסעו עם ההורים שלהם לשליחות בחו''ל לכמה שנים. זה נראה לי קסום.

 אבל מסתבר, לפי מחקרים, שהרבה מהם, אם הנסיעה נערכת בגיל העשרה, די סובלים מבדידות וניכור ואח''כ סוחבים איתם פציעות ובעיות זהות ושייכות.

 איזבלה אכן שונאת את מילנו: "שמי איזבלה, כבר שנתיים שאני תקועה בעיר המגעילה והמסריחה ביותר בעולם- מילנו! הכל פה זה בניינים אפורים, האנשים רדודים, מעניין אותם רק אופנה ומותגים."

איזבלה מגשימה חלום של כמעט כל מתבגר - להוריד מעליו את אמא ואבא.

להיות חופשי.

בלי דינמיט.

איזבלה, שעוד מילדות נמשכה לאנשי שוליים היפים ופריקים, מקצצת את שיערה וניזרקת אל החופש, בתקופה בחיים בה שולט המודל החברתי ההודי. מודל הקסטות.

 בגיל הנעורים כוחות חיצוניים אלמוניים קובעים לאיזה קסטה אתה תשתייך, כשמידת החופש שלך בעניין היא לא ממש ברורה ובעיתית- מצד אחד יש לך את המראה שנולדת איתו שהוא סופי ומקובע ואינו בר-שינוי, מצד שני אתה יכול לבחור בגינונים חיצוניים או אמונות פנימיות של בני הקסטה הנכספת, אבל הטבע יודע לאיזה קסטה נולדת ויהיה לך קשה לרמות את הסביבה. כך שאתה די במלכודת.

 איזה מזל שזה עובר אחרי כמה שנים העניין הזה.

המעבר מקסטה לקסטה, בגיל הזה, הוא קשה עד בלתי אפשרי, ומזין הרבה סרטי נעורים אמריקאים. כך שאם אתה מקסטת הערסים, לא תוכל להפוך לפריק או להתחתן עם פריקית, וגם להפך. חברויות יתכנו רק בין בני אותה קסטה. מלבד מקרים חריגים, שוברי קופות הוליוודים.

גם אם אתה יודע לאיזה קסטה מחורבנת אתה שייך אתה עדיין צריך להתאמץ ולהוכיח שאתה ראוי. וזה אומר להתלבש בהתאם לשמוע את אותה מוזיקה, לעשן את אותם חומרים ולדבר את השפה הסודית.

האמת היא שזה לא ממש עובר העניין הזה, אבל נדמה שאחרי גיל 20 כבר אין עוינות כ''כ גדולה בין הקסטות. ואפשר לראות אפילו נישואי תערובת. ובמילא שליש מהזוגות הנישאים מתגרשים בסוף, כך שאי-אפשר לדעת אם זה בגלל העבר הערסי/פריקי הלא מתואם שלהם...

כך שבחדוות הפריקיות שנחתמה בה, יוצאת איזבלה, עם הגיעה חזרה לארץ, למצוא את מדורת השבט.

שזה כיכר החתולות: "ובאמצע, הפנינה- הכיכר- מלאה בבסטות של מוכרי תכשיטים זולים מהמזרח ומדרגות שאפשר לשבת עליהן ולחכות שמשהו יקרה."

היא מתרועעת עם חברות ישנות וחדשות,  ובחיפוש תמידי אחרי סיגריה, שהיא תערובת של זהות, תעסוקה וחיפוש קשרים, ובהתנסויות ראשונות בסמים, היא מוצאת גם אהבה , אולי.

מצא- חן בעיניי שהקומיקס עצמו כתוב בכתב יד. כמו ביומן פרטי אמיתי של פעם. ושיש עדינות בקווים ובדמויות, יותר בחלק של הילדות ופחות בחלק של הנעורים, ושיש אהבה וחמלה בציור הדמויות.

העדר ההורים לא בא לידי ביטוי במשך הסיפור.

טוב, זה בגלל שאנחנו לא יודעים באיזה שעה איזבלה חזרה הביתה באותו לילה, ושאין מי שיגיד לה שהיא מרותקת לשבוע, או "למה את לא מתקשרת, דאגנו כל הלילה" או שיתן לה כמה סטירות, או מכות רצח או שבכלל לא ישים לב, או שישים  לב, אבל יתעלם באדישות, או שיתעלם ויאכל את עצמו מבפנים, או שיבין ויסמוך עליה..

 בקיצור- כל מה שהורים עושים.